מטרד לציבור – הבדלי גרסאות

העוולה אינה מעניקה לאינטרסים עליהם היא מגינה 'הגנה מוחלטת' מפני כל איום על הציבור או פגיעה בזכויותיו, ומגבילה את הגנתה רק כלפי מעשים 'שאינם כדין'. היותו של מעשה 'מעשה שאינו כדין' נקבע, בדרך כלל, על ידי בית המשפט לפי מידת הסבירות של המעשה. הסבירות נבחנת על פי קריטריונים כגון: עצמת הסכנה והסתברותה, חשיבות הפעולה לציבור והאלטרנטיבות הקיימות. בפסיקה התקבל כי פגיעה בזכויות הציבור שהיא במהותה קלה או זמנית, ולכן סבירה, לא תיחשב כפגיעה שבגינה ניתן יהיה לקבל סעד. הימצאות מכשול בדרך, למשל, לא תהיה כשלעצמה מטרד לציבור אלא אם ניתן להראות שהמכשול גרם סכנה או אי-נוחות מסוימים (פסק הדין '''הלפרין נ' ראש העיר ת"א''').

 

 

אין צורך שמעשה יעמוד בניגוד לחוק חיצוני לפקודת הנזיקין כדי להראות שהוא 'אינו כדין', אולם, אם הוא אכן עומד בניגוד לחוק, ניתן לראות בו 'מעשה שאינו כדין' אף מבלי לבחון את סבירותו ואת מידת האשם שהחברה מייחסת לעושה המעשה בנסיבות שנעשה. כך, למשל, אם חיקוק קובע כי שפיכת שמן לים הוא מעשה שאינו כדין גם ללא אשם, הרי שכל שפיכת שמן תוכל להביא לחבות בשל מטרד לציבור.