ויקיפדיה

כנסיית הקבר – הבדלי גרסאות

עיון אינטראקטיבי בהיסטוריה
→ העריכה הקודמתהעריכה הבאה ←
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
חזותיקוד ויקי
מאין תקציר עריכה
OfekBot (שיחה | תרומות)
32,748 עריכות
מ בוט: החלפת תגית ref בתבנית הערה
שורה 9:
על פי המסורת הנוצרית שימש אתר הכנסייה כמקום התרחשותם של כמה מן האירועים האחרונים בחייו של ישו. ראשית, הנצרות זיהתה מקום זה עם מקום צליבתו של ישו המכונה ב[[הברית החדשה|ברית החדשה]] "גלגלתא": {{ציטוט|תוכן=אָז מְסָרוֹ אֲלֵיהֶם לְהִצָּלֵב וַיִּקְחוּ אֶת־יֵשׁוּעַ וַיּוֹלִיכֻהוּ׃ וַיִּשָּׂא אֶת־צְלוּבוֹ וַיֵּצֵא אֶל־הַמָּקוֹם הַנִּקְרָא מְקוֹם הַגֻּלְגֹּלֶת וּבִלְשׁוֹנָם גָּלְגָּלְתָּא׃ וַיִּצְלְבוּ אֹתוֹ שָׁמָּה וּשְׁנֵי אֲנָשִׁים אֲחֵרִים עִמּוֹ מִזֶּה אֶחָד וּמִזֶּה אֶחָד וְיֵשׁוּעַ בַּתָּוֶךְ׃ וּפִילָטוֹס כָּתַב עַל־לוּחַ וַיָּשֶׂם עַל־הַצְּלוּב וְזֶה־דְּבַר מִכְתָּבוֹ יֵשׁוּעַ הַנָּצְרִי מֶלֶךְ הַיְּהוּדִים׃|מקור=[[הבשורה על-פי יוחנן]] יט, 16-19}}
 
לאחר מותו הונח ישו בקבר חצוב בסלע שנבנה עבור [[יוסף הרמתי]]. קבורה בקבר של אדם זר נועדה לענות על [[איסור הלנת המת]] ב[[הלכה]] היהודית.<ref>{{הערה|1=‏ [[הבשורה על-פי יוחנן]] יט, 38-42; [[הבשורה על-פי לוקס]] כג, 50-55; [[הבשורה על-פי מרקוס]] טו, 22; [[הבשורה על-פי מתי]] כז, 33‏</ref>}} לאחר שלושה ימים הגיעו אל הקבר [[מרים, אם ישו]] ו[[מרים המגדלית]] ומצאו את הקבר פתוח וריק. באוויר הורגש ריח [[ורד]]ים ובמקום עמד [[מלאך]] שבישר להן על קימתו של ישו לתחייה. {{ציטוט|תוכן= וַיְהִי כַּאֲשֶׁר עָבַר יוֹם הַשַּׁבָּת וַתִּקְנֶינָה מִרְיָם הַמַּגְדָּלִית וּמִרְיָם אֵם יַעֲקֹב וּשְׁלֹמִית סַמִּים לָלֶכֶת וְלָסוּךְ אֹתוֹ בָּהֶם׃ וּבְאֶחָד בַּשַּׁבָּת בַּבֹּקֶר הַשְׁכֵּם בָּאוּ אֶל־הַקָּבֶר כַּעֲלוֹת הַשָּׁמֶשׁ׃ וַתֹּאמַרְנָה אִשָּׁה אֶל־אֲחוֹתָהּ מִי יָגֶל־לָנוּ אֶת־הָאֶבֶן מֵעַל פֶּתַח הַקָּבֶר׃ וּבְהַבִּיטָן רָאוּ וְהִנֵּה נִגְלְלָה הָאָבֶן כִּי הָיְתָה גְּדֹלָה מְאֹד׃ וַתָּבֹאנָה אֶל־תּוֹךְ הַקָּבֶר וַתִּרְאֶינָה בָּחוּר אֶחָד ישֵּׁב מִיָּמִין וְהוּא עֹטֶה שִׂמְלָה לְבָנָה וַתִּשְׁתּוֹמַמְנָה׃ וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶן אַל־תִּשְׁתּוֹמַמְנָה אֶת־יֵשׁוּעַ הַנָּצְרִי הַנִּצְלָב אַתֵּן מְבַקְשׁוֹת הוּא קָם אֵינֶנּוּ פֹה הִנֵּה־זֶה הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הִשְׁכִּיבֻהוּ בוֹ׃ וְאַתֵּן לֵכְנָה וְהִגַּדְתֶּן לְתַלְמִידָיו וּלְפֶטְרוֹס כִּי הוֹלֵךְ הוּא לִפְנֵיכֶם הַגָּלִילָה וְשָׁם תִּרְאֻהוּ כַּאֲשֶׁר אָמַר לָכֶם׃ וַתְּמַהֵרְנָה לָצֵאת וַתְּנוּסֶינָה מִן־הַקֶּבֶר כִּי אֲחָזָתַן רְעָדָה וְתִמָּהוֹן וְלֹא־הִגִּידוּ דָבָר לְאִישׁ כִּי יָרֵאוּ:‏‏|מקור=[[הבשורה על-פי מרקוס]] טז, 1-8<ref>{{הערה|1=‏ראו גם: [[הבשורה על-פי לוקס]] כד, 1-9; [[הבשורה על-פי יוחנן]] כ, 1-9; [[הבשורה על-פי מתי]] כח, 1-9‏</ref>}}|מרכאות=לא}}
 
הברית החדשה איננה נותנת תיאור ברור של מיקום הצליבה.<ref>{{הערה|1=לסקירה דתית-ארכאולוגית של מקום הצליבה ראו: Gibson, Shimon, The Finel Days of Jesus, Lion Hudson, Oxford, 200, 2009, pp. 107-126.</ref>}} זיהוי מקום הצליבה והקבורה המדויק מיוחס ל[[פלוויה יוליה הלנה|הלנה]], אמו של הקיסר ה[[רומאים|רומי]]-[[ביזנטים|ביזנטי]] [[קונסטנטינוס]], שביקרה ב[[ירושלים]] בשנת [[326]]. מורה דרך מקומי הראה לה את מקום הקבורה וכמה שרידי [[הצלב האמיתי|צלב שיוחסו לישו]]. בעקבות כך קידשה הלנה את המקום, ולימים אף הקימה עם בנה במקום את כנסיית הקבר.
 
גילוי הצלב נתפש כקשור אל השלטון וכעדות לאדיקותו הדתית. דוגמה לכך אפשר למצוא במכתב שחיבר בשנת [[351]] [[קיריל, בישוף ירושלים]], אל [[קונסטנטיוס השני]], בנו של קונסטנטין:
שורה 24:
==== מתחם הכנסייה לפני הקמתה ====
[[קובץ:Holy Sepulchre ship.JPG|שמאל|ממוזער|250px|רישום של ספינה וכתובת מן התקופה הרומית]]
על פי המחקר הארכאולוגי, באזור בו עומדת הכנסייה פעלה מחצבה, כנראה עד [[ירושלים בתקופת בית שני|תקופת הבית השני]]. [[קונראד שיק]] אף מציין במחקרו הראשוני אודות הכנסייה את הימצאותה של מערת קבר חצובה, שתוארכה לתקופת הבית הראשון, בסמוך לקיר הדרומי של הכנסייה. קבר זה כלל חלל שבקירותיו נחצבו מדפי קבורה. החלל נהרס כנראה בשלהי [[המאה ה-19]], בעקבות הקמת בור מים במקום.<ref>{{הערה|1=‏זליגמן, יוחנן ג'ון, ואבני, גדעון, "חפירות ומחקרים חדשים במתחם כנסיית הקבר", '''קדמוניות''', ירושלים, חוברת 2 (122) תשס"ב, עמ' 121.‏</ref>}} שטח זה שכן, כאמור, מחוץ לחומות העיר.
 
בתקופה הרומית, לאחר בנייתה של "[[החומה השלישית]]", הוכנס השטח אל תוך גבולותיה של העיר. כחלק מבנייתה המחודשת של העיר כ"[[איליה קפיטולינה]]", הוקם בשטח זה ה"[[פורום (רומא העתיקה)|פורום]]" העירוני ובו מקדש לאלה [[אפרודיטי]]. על פי המסורת הנוצרית נהרס מקדש זה לאחר שהלנה, אמו של הקיסר קונסטנטינוס, הגיעה לביקור צליינות בארץ הקודש ו"גילתה את [[הצלב האמיתי]]" עליו נצלב ישו.‏‏<ref>{{הערה|1=‏על המסורות השונות לגילוי הצלב ראו: אשכנזי, יעקב, '''אם הכנסיות כולן, כנסיית ירושלים מראשיתה ועד הכיבוש המוסלמי''', יד יצחק בן-צבי, ירושלים, 2009, עמ' 46-52.‏</ref>}} על פי הצעתו של קואנון (Coüasnon), מבנה ה[[בזיליקה]] של העיר שעמד בפורום זה, פורק ונבנה מחדש כבזיליקה של הכנסייה (ה"מרטיריון") בסמוך לסלע הצליבה ולמבנה הקבר. אף על פי שאין הוכחות לטענה זו, היא התקבלה כבעלת סבירות על ידי חוקרים שונים.<ref>{{הערה|1=‏[[יורם צפריר|צפריר, יורם]], '''ארץ-ישראל מחורבן בית שני ועד הכיבוש המוסלמי''', חלק ב', יד יצחק בן-צבי, ירושלים, 1984, עמ' 91-92.‏</ref>}}
 
עדות הקשורה לתקופה המוקדמת לבניית הכנסייה התגלתה בחפירה ארכאולוגית בקפלת וארטן (St. Vartan). על אבן באורך של 61 ס"מ, שנמצאה על קירותיו של מבנה רומי הקבור מתחת ליסודות הבזיליקה הקונסטנטינית, מתואר רישום או [[גרפיטי]] של ספינת מסחר רומית בפרופיל. מתחת לספינה מופיעה כתובת [[לטינית]] - "DOMINE IVIMVS" ("אלוהים, הלכנו"). על פי [[מגן ברושי]], הכתובת מאזכרת את הנוסח הלטיני של פסוק מספר [[תהילים]] קכ"ב - "שָׂמַחְתִּי בְּאֹמְרִים לִי; בֵּית ה' נֵלֵךְ" ואל פסוק מן [[הבשורה על-פי יוחנן]] 6, 68 - "אֲדֹנִי אֶל־מִי נֵלֵךְ דִּבְרֵי חַיֵּי עוֹלָם עִמָּךְ".‏‏<ref>{{הערה|1=‏ברושי מפרש את התיאור כמעיד על הודיה של נוסעי ספינה על הצלתם בידי האל. Broshi, Magen, "Excavations, in the Holy Sepulchre in the chapel of St. Vartan and the
Armenian Marty", '''Ancient Churches Revealed''', Tsafrir, Yoram (ed.), Israel Exploration Society, Jerusalem, 1993, pp.118-12.‏</ref>}}
{{-}}
 
שורה 35:
[[קובץ:Anastasia Rotonda 4th century floor plan heb.jpg|ממוזער|שמאל|250px|תוכנית הכנסייה בתקופה הביזנטית (לחץ להגדלה)]]
[[קובץ:Sepulchre33.jpg|שמאל|ממוזער|250px|מראה משוער של הכנסייה הביזנטית]]
בתחילת [[התקופה הביזנטית בארץ ישראל|התקופה הביזנטית]] נבנתה במקום הכנסייה המציינת את מקום [[צליבת ישו|צליבתו]], קבורתו וקימתו לתחייה של ישו. מפעל בנייה נרחב זה החל בעקבות פנייתו של בישוף ירושלים אל הקיסר, ב[[ועידת ניקיאה|וועידת הכנסייה בניקאה]] בשנת [[325]], לחשוף את קבר ישו.<ref>{{הערה|1=‏פטריך, יוסף, "כנסיית הקבר: תולדותיה ומרכיביה הארכיטקטוניים", בתוך '''ספר ירושלים, התקופה הרומית והביזנטית 70-638''', צפריר, יורם (עורך), הוצאת יד יצחק בן-צבי, ירושלים, עמ' 354.‏</ref>}} אדריכל הכנסייה, שנבנתה בין השנים [[326]]-[[335]], היה כנראה סורי או ארצישראלי בשם זנוביוס. הכנסייה מוקמה על תוואי ה"[[הקארדו (ירושלים)|קארדו]]", העובר מ[[שער שכם]] אל [[שער ציון]]. שורת מדרגות הובילו דרך שלושה פתחים ל[[אטריום]] מלבני שממנו נכנסו המבקרים אל בזיליקה גדולה בעלת חמישה סטווים, הגדולה בערך פי שנים מהכנסייה הנוכחית, בה נערכו טקסי הליטורגיה וטקסים אחרים. בצדה המערבי של הבזיליקה ניצב [[אפסיס]] גדול, שכוון מערבה אל מערת הקבר, ובו הוצבו 12 עמודים, כמספר [[שנים-עשר השליחים|השליחים]] של ישו. מהבזיליקה נכנסו המבקרים אל חצר קטורה (ללא גג), שהייתה מוקפת בסטווים של עמודים, המכונה "הגן הקדוש", ובפינתה הדרום-מזרחית התנשא סלע הגולגולתא, שעוצב בעזרת פעולת חציבה. גבעה זו הייתה מקושטת ועמד עליה צלב מעוטר (Crux gemmata) שנתרם על ידי הקיסר [[תיאודוסיוס השני]]. מן החצר נכנסו המבקרים אל ה"אנסטאזיס" (ב[[יוונית]]: מקום התחייה) - אולם גדול ועגול הבנוי בצורת [[רוטונדה]] שבמרכזו ניצב הקבר בתוך [[אדיקולה]] (היכלית). חלק זה נבנה, ככל הנראה, בשני שלבים: בתחילה היה קטור (חסר גג), ובשלב השני נוספה לו כיפה גדולה.
 
[[אוזביוס מקיסריה]], שהיה מקורב אל הקיסר קונסטנטינוס, תיאר בחיבורו "חיי קונסטנטינוס" (Vita Constantini) את בנייתה של הכנסייה בידי הקיסר:
{{ציטוט|תוכן=כך נבנתה ירושלים החדשה על מבנה התחייה. ראשית הוא קישט את המערה עצמה שהייתה המרכז לכל העבודה – מרכז שבו מלאך קורן הודיע לכל על חידוש הבשורה אשר למושיע. [...] בהשקה למערה שפנתה לעבר השמש העולה נבנתה הבזיליקה – מבנה מפלא שהגיעה לגובה רב ולממדים גדולים לאורך ולרוחב. לוחות שיש מגויד רצפו את תוכן הבניין ומראה הקורות מבחוץ הראו מראה של יופי בלתי רגיל שלא פחות משיש נצנץ כברק של אבנים מלוטשות המתאימות היטב זו לזו, ובאשר לתקרה – כיסוי של עופרת חזק אותה מבחוץ סביב סביב – כהגנה מפני הגשם בחורף, אך מבפנים היה הגמר בעבוד לספינים שכמו הים הגדול כסה את פני כל הבזיליקה כקבוצות קבוצות של אותם ספינים המצופים בזהב ואשר העניקו מראה למקדש כולו כמופז בזהב.<ref>{{הערה|1=‏התרגום מתוך: בהט דן, '''ירושלים, אוסף מקורות''', הוצאת ספרים אריאל, ירושלים, 1999, עמ' 73.</ref>}}|מרכאות=ללא}}
 
חפירה שנערכה בשטח הפטריארכיה ה[[נצרות קופטית|קופטית]] בשנת [[1997]], באזור שמצפון לכנסייה הנוכחית, חשפה את שרידיו של מבנה ריבועי באורך של 16 מ' העשוי מ[[אבן גזית|אבני גזית]]. המבנה תוארך למאות 4-5 לספירה והארכאולוגים מעריכים כי שימש כאחד ממבני הספח של הכנסייה, כגון [[בפטיסטריום]], עליו ידוע מכתבי הצליינים.‏‏<ref>{{הערה|1=‏זליגמן, יוחנן ג'ון, ואבני, גדעון, "חפירות ומחקרים חדשים במתחם כנסיית הקבר", '''קדמוניות''', ירושלים, חוברת 2 (122) תשס"ב, עמ' 121-122.‏</ref>}}
 
במהלך התקופה הביזנטית שופץ המבנה מספר פעמים,<ref>{{הערה|1=‏ראו למשל: די סגני, לאה, "ממצאים אפיגרפים חושפים פרקים חדשים בתולדות כנסיית הקבר במאה השישית", בתוך: ברוך, אייל; פאוסט, אברהם (עורכים), '''חידושים בחקר ירושלים, הקובץ השנים-עשר''', מרכז אינגבורג רנרט ללימודי ירושלים, רמת-גן, 2006, עמ' 157-164.‏</ref>}} את השיפוץ הנרחב ביותר ערך, כנראה, [[יוסטיניאנוס הראשון, קיסר האימפריה הביזנטית]], במחצית השנייה של [[המאה ה-6]]. מבנה זה היה ללא ספק המבנה החשוב והמרכזי ביותר בירושלים באותה תקופה. עדות לכך ניתן למצוא ב"[[מפת מידבא]]" המתוארכת למאות 6-7 לספירה, שבה מוצגת כנסיית הקבר במרכז ירושלים.
 
עדות נוספת לתפיסת מרכזיותה של הכנסייה ניתן למצוא בקביעת תאריך חג חנוכת הכנסייה ל-[[14 בספטמבר]]. תאריכו של חג זה, שנחגג לראשונה בשנת [[335]], מציין גם את יום חנוכת מקדש [[יופיטר (מיתולוגיה)|יופיטר]] על [[גבעת הקפיטולין]] ב[[רומא]]. זהו גם התאריך בו נחגג חג מציאת הצלב. המשמעות העשויה להיווצר מבחירת התאריך הייתה ניצחונה של הנצרות על ה[[פגניות]].<ref>{{הערה|1=‏פטריך, יוסף, "כנסיית הקבר: תולדותיה ומרכיביה הארכיטקטוניים", עמ' 353.‏</ref>}} גם ייצוגים אמנותיים שונים מהתקופה מעידים על חשיבותה הדתית של הכנסייה. ייצוגים כאלו מופיעים על גבי מכלי שמן קדוש (אמפולות) ששימשו את עולי הרגל ואף במבנים ממשיים, כדוגמת מבנה כנסיית [[סן סטפאנו רוטונדו]] (Santo Stefano Rotondo) ברומא, בהם הפך המבנה המרכזי המעוגל של הרוטונדה לאלמנט דתי סמלי.
 
==== התקופה הפרסית והערבית הקדומה ====
שורה 50:
עם הכיבוש ה[[האימפריה הסאסאנית|פרסי]] בשנת [[614]] נהרסה הכנסייה כמעט כליל, ונשארו ממנה רק שרידים דלים. הפרסים שהו בירושלים שנים ספורות, ועם שיבת הביזנטים לירושלים בראשותו של הקיסר [[הרקליוס]] עברה הכנסייה סדרת שיפוצים שלא הושלמו, שכן בשנת [[638]] כבשו ה[[מוסלמים]] את הארץ וצעדיהם של הביזנטים בירושלים הוגבלו. עם זאת, המוסלמים לא נגעו לרעה בכנסייה, כחלק ממדיניות [[סובלנות|סובלנית]] כללית שנהגו כלפי בני דתות אחרות שכבשו, ובמיוחד [[ד'ימי|עמי הספר]]. מסופר אף כי כובש הארץ המוסלמי, [[עומר בן אל-ח'טאב]], סר לכנסייה לאחר הכיבוש והתפלל בכבוד רב מול פתחה. סובלנות זו לא אפיינה את כל השליטים המוסלמים, ובשנת [[1009]] ציווה ה[[ח'ליפה]] הקנאי [[אל-חאכם (ח'ליפה פאטמי)|אל-חאכם באמר אללה]] להרוס את הכנסייה.
 
עדותו של אולריך (Ulrich), בישוף העיר [[אורליאן]] על טקס "[[שבת האור]]", המתוארכת לבין השנים [[1025]]-[[1028]], מעידה כי בתקופה זו שוקם לכל הפחות מבנה האדיקולה. בשנת [[1033]] פקדה [[רעידת אדמה]] חזקה את ירושלים, שבעקבותיה נהרסו מבנים רבים בעיר, ובהם מבנה כנסיית הקבר. בעקבות כך התירו ה[[פאטימים]], שליטי הארץ המוסלמים, לנוצרים לשקם את כנסייתם. הקיסר הביזנטי [[מונומכוס]] (Constantine IX Monomachos) ניצל היתר זה, ולאחר שנת [[1042]] עברה הכנסייה שיפוץ יסודי ביוזמתו ובמימונו. בתיאור משנת [[1047]] מאת מטייל [[איראן|פרסי]] בשם נאצר ח'וסרו (Nasir-i-Kusrau), מתוארת הכנסייה כמבנה מפואר "המסוגל להכיל קהל של 8,000 אנשים ... אשר נבנה במיומנות הגבוהה ביותר, [בעזרת] שיש צבעוני, [מעוטר] באורנמנטיקה ופסלים..."‏‏.<ref>{{הערה|1=התרגום על פי: ‏Biddle, Martin, "The Tomb of Christ, Sources, Methods and New Approach", Inside: '''Churches Built in Ancient Times, Recent Studies in Early Christian Archaeology''', Painter, Kenneth (ed.), society of antiquaries of London, London, 1994, p. 105‏. בידל טוען כי עדות זו מקדימה את בניית הכנסייה בידי מונומכוס, בניגוד לעדות המאוחרת יותר של [[ויליאם מצור]].</ref>}}
 
מתקופתו של מומונכוס נותרו שרידים בכנסייה. כנראה כבר בתקופתו נבנו שלוש הקפלות, השייכות כיום ליוונים, ממערב לחצר הכנסייה, בקשתות הבתולה ישנם עמודים מתקופתו ובמספר מקומות יש שרידים של הבנייה הביזנטית האופיינית לתקופה: לבנים דקות ובינן מילוי, לדוגמה בקפלת אדם, או בכניסה לקתוליקון מהצד החיצוני. למעשה, המקום היחיד בו יש קפלה כזאת, שהיא חיקוי של בניית מונומכוס, הוא הקפלה היוונית בדיר אברהם (המנזר היווני ממזרח לחצר הכנסייה).
שורה 58:
בשנת [[1099]] כבשו ה[[צלבנים]] את ירושלים לתקופה של כמעט מאה שנים. הם שיפצו את הכנסייה ופיארו אותה אף יותר ממונומכוס, ולמעשה מבנה הכנסייה היום מושתת רובו ככולו על הבנייה הצלבנית.
 
צליין [[אנגלו-סקסים|אנגלו-סקסי]] בשם סאולוף (Saewulf), שביקר בארץ ישראל בשנים [[1102]]-[[1103]], מתאר בזיכרונותיו את הכנסייה. הרוטונדה, על פי תיאורו, הייתה בעלת גג פתוח או פתוח למחצה. סאולוף גם מציין בחיבורו מסורות שונות שנוספו לחלל הכנסייה במשך מאות השנים והמציינות אתרים בתוך הכנסייה המציינים אירועים נוספים מחייו של ישו כגון תא המאסר של ישו, העמוד עליו נקשר ועונה ועוד.<ref>{{הערה|1=‏"The Travels of Saewulf" in: Wright, Thomas (ed.), '''Early Travels in Palestine''', Dover, Mineola, New York, 2003, pp. 31-49.‏</ref>}}
את הכנסייה המחודשת חנכה המלכה הצלבנית [[מליסנדה, מלכת ירושלים|מליסנדה]], בתו של [[בלדווין השני, מלך ירושלים|בלדווין השני]], בשנת [[1149]] - שנת היובל לכיבוש העיר. כתובת שהוצבה בקשת באזור הגולגולתא מציינת את חנוכת הכנסייה ב-[[15 ביולי]] בשנה זו: "מקום זה הוא קדוש, מקודש על ידי דמו של ישו. באמצעות הקידוש שלנו [את המקום] איננו מוסיפים דבר לקדושתו. אולם המבנה, אשר נבנה מסביב ומעל למקום קדוש זה, נוצר ביום החמישה עשר ביולי, בנוכחותם של אבות הכנסייה [ושל] הפטריארך פולקר (Fulcher), אשר היה אז בשנה הרביעית לכהונתו, השנה החמישים לכיבוש העיר, אשר אז קרנה כזהב טהור. מ[זמן] לידת אדוננו נספרו אלף מאה וארבעים ותשע שנים." <ref>{{הערה|1=תרגום מאנגלית, מתוך: Biddle, Martin, '''The Tomb of Christ''', Phoenix Mill, Sutton Publishing, 1999, pp. 92-94.</ref>}}
 
כנסיית הקבר "הצלבנית" הייתה קטנה בהרבה, וכללה, מבחינת שטחה, רק את החצר הגולגולתא והרוטונדה. הצלבנים ויתרו למעשה על הבזיליקה הגדולה, אך קירו את הכנסייה כולה. גם כיוון הכניסה השתנה, ובמקום להיכנס ממזרח, החלו המבקרים להשתמש בכניסה חדשה מדרום, דרך חצר חיצונית.
משמאל לפתח הכניסה הוקם מגדל פעמונים ששרד רק בחלקו התחתון, ואילו מצד ימין נבנו מדרגות אל הגולגולתא. סביב האדיקולה הוקמה רוטונדה חדשה, בעלת [[אמבולטוריום]] המופרד בעזרת 18 עמודים מחלל שסביב הקבר. בכנסייה הוקמו אז גם קפלות שונות, שייצגו דמויות ואירועים מחיי ישו, וביקור בהן נחשב לביקור באתר "האמיתי". תיאור הכנסייה מופיע ב[[כתב יד (העתק)|כתבי יד]] שונים מן התקופה כגון [[מפת קמבריי]], כשלצדה מכלול המסדר ה[[הוספיטלרים|הוספיטלרי]].<ref>{{הערה|1=‏לוי-רובין, מלכה, "המפות הצלבניות של ירושלים", בתוך: '''אבירי ארץ הקודש, ממלכת ירושלים הצלבנית, מוזיאון ישראל, ירושלים, 1999, עמ' 197-203.‏</ref>}}
 
ב־[[2 באוקטובר]] [[1187]], לאחר 88 שנות שליטה צלבנית, כבשו המוסלמים בראשות [[צלאח א-דין]] את ירושלים. צלאח א-דין החליט להותיר על כנה את כנסיית הקבר, כדי למנוע פריצה של [[מסעי הצלב|מסעי צלב]] נוספים, ולהתיר התיישבות נוצרים בעיר, למרות הטבח שבוצע בתושביה המוסלמים (והיהודים) של העיר בעת הכיבוש הצלבני. הוא הפקיד את מפתחות הכנסייה בידי [[משפחת נוסייבה]] המוסלמית היושבת בירושלים מאז המאה ה-7 ואשר אביה הקדום הגן על הנביא מוחמד במנוסתו מ[[מכה]], משפחה זו אחראית עד היום על פתיחת הכנסייה וסגירתה. בימי מוחמד עלי הוחלט כי [[משפחת ג'ודה]] המוסלמית תשמור על המפתחות בעת שהכנסייה פתוחה וגם נוהג זה נשמר עד היום.
שורה 70:
====התקופה העות'מאנית====
[[קובץ:A. Salzmann - Saint Sépulcre, entrée principale - Jerusalem.jpg|שמאל|ממוזער|250px|הכניסה לכנסיית הקבר ([[1856]]). מעל העמודים נראים שני תבליטי השיש המוצגים כיום ב[[מוזיאון רוקפלר]].]]
תיאורי עולי רגל רבים מן [[המאה ה-19]] מספרים על ההזנחה של המבנה תחת [[התקופה העות'מאנית בארץ ישראל|השלטון העות'מאני]]. הסופר ה[[ארצות הברית|אמריקאי]] [[הרמן מלוויל]] ביקר בכנסייה בשנת [[1857]] ותיאר את ההזנחה ששררה בסביבתה. על פי זיכרונותיו "לגלוג ובוז צורב וחוסר אמונה מושלים בכנסיית-הקבר, והרפש מציף בסרחון כל קרן ופינה, ונחיל רוכלים חמוש באלף תחבולות מוכר לך צלבים ומזכרות זולות".‏‏<ref>{{הערה|1=‏מצוטט בתוך: מנדלסון, דוד, '''צל וחיזיון בירושלים''', ידיעות אחרונות, תל אביב, 2002, עמ' 104.‏</ref>}} דברים בסגנון דומה אפשר למצוא בזיכרונותיהם של מבקרים אחרים מאותה תקופה כגון [[מארק טוויין]], [[בנימין ד'יזראלי]] ואחרים.
 
בשנת [[1808]] פרצה בכנסייה [[שריפה]] משמעותית ביותר שפגעה בה קשות. על פי טענתו של קוסט (Cust), שכתב את הדו"ח על הסטטוס קוו במקומות הקדושים, החלה השריפה בגלריה הארמנית של הכנסייה (מדרום לקבר הקדוש), ונגרמה על ידי נזיר שיכור שאף ניסה לכבות אותה בשיכר (כיוון שחשב שמדובר במים). בעקבות השריפה קרסה תקרת הרוטונדה והרסה את העיטורים החיצוניים של האדיקולה. לאחר השריפה עברה הכנסייה שיפוצים נרחבים. את הכנסייה שיפץ הארכיטקט היווני קומינוס (Komminos) מ[[מיטילנה]] ששיפץ גם את האדיקולה בסגנון הבארוק העות'מאני של אותה עת בתרומת הצאר הרוסי [[אלכסנדר הראשון, קיסר רוסיה|אלכסנדר הראשון]].
שורה 76:
[[מלחמת קרים]] פרצה ב-1853 בין היתר בשל [[מלחמת קרים#המריבה על ארץ הקודש|המחלוקת על השליטה בכנסיית הקבר ובשאר המקומות הקדושים בארץ ישראל]].
 
ב[[הדפס]] משנת [[1861]] המתאר את הרוטונדה, שיצר ה[[אדמירל]] ה[[צרפת]]י [[פרנסואה אדמונד פאריי]], ניתן לראות בד גדול בצבע כחול ועליו [[כוכב (סמל)|כוכבים]] לבנים שנתלה מעל מבנה הקבר. תפקידו של בד זה, שהוסר בסוף המאה ה-19, היה לשפר את ה[[אקוסטיקה]] בחלל. כמו כן, נראים בתיאור תאים בין העמודים שמסביב לרוטונדה. כיפת המבנה הייתה עשויה מעץ שעבר [[טיח|טיוח]] ופאריי מציין כי שיפוצים שהיו נדרשים בה לא בוצעו עקב חילוקי הדעות בין הכנסיות השונות המחזיקות בכנסייה.‏‏<ref>{{הערה|1=‏פאריי, פ. א., '''ירושלים, 1961, רשמי ביקור''', הוצאת אריאל, ירושלים, 1978, עמ' 13, 25.‏</ref>}}
 
במהלך [[המאה ה-19]] ובתחילת [[המאה ה-20]] החלה חקירה שיטתית של מבנה הכנסייה על ידי חוקרים ו[[ארכאולוג]]ים, כגון [[טיטוס טובלר]] (Titus Tobler), [[קונרד שיק]], ונסן (L.H. Vincent) ואבל (F.M. Abel). מדידותיו של שיק שימשו אף כבסיס לחלוקת שטח המבנה בין הכנסיות השונות. ה[[פרנציסקנים|פרנציסקני]] וירג'יליו קורבו (Virgilio Corbo) ערך בכנסייה מחקר ארכאולוגי בשנות ה-60 של המאה ה-19.
 
====תקופת המנדט הבריטי וממלכת ירדן====
ביולי [[1927]] נפגעה הכנסייה בצורה משמעותית ב[[רעידת האדמה בארץ ישראל (1927)|רעידת אדמה]], שפגעה במבנה המוזנח. [[ממשלת המנדט|הבריטים]] ניסו לגרום לשלוש העדות הגדולות להגיע להסכמה באשר לשיפוץ כולל של הכנסייה אולם ללא הצלחה. עם זאת, עד שנת [[1935]] שופצו והוחלפו, בניהולו של האדריכל ה[[הממלכה המאוחדת|בריטי]] ויליאם הארווי (William Harvey), כיפת הקתוליקון, ה[[פסיפס]]ים בקפלת הגולגולתא וכן הוסרו משקופי השיש המגולפים של הכנסייה, שהועברו לטיפול ושימור ב[[מוזיאון רוקפלר]], שם הם מוצגים עד היום.<ref>{{הערה|1=‏אבני, גדעון; זליגמן, יוחנן (ג'ון), "בין הר הבית לכנסיית הקבר - מעורבות ארכאולוגית במקומות הקדושים בירושלים", בתוך: פייגה, מיכאל; שילוני, צבי (עורכים), '''קרדום לחפור בו, ארכאולוגיה ולאומיות בארץ ישראל''', מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 2008, עמ' 79-105. וגם: Biddle, Martin, "The Tomb of Christ, Sources, Methods and New Approach",
Inside: '''Churches Built in Ancient Times, Recent Studies in Early Christian Archaeology''', Painter, Kenneth (ed.), society of antiquaries of London, London, 1994, pp. 75-79.
‏</ref>}}
 
עם זאת, את השיפוץ המשמעותי של הכנסייה החלו רק בשנות השישים, תחת השלטון הירדני, והשיפוץ נמשך למעשה עד סוף המאה העשרים. במרץ [[1947]] הותקנו סביב האדיקולה תומכות מתכת ועץ שנועדו למנוע את התמוטטותה והן נמצאות שם עד היום כיוון שהעדות לא הצליחו להחליט על אופי השיפוץ. היוונים רוצים לשפץ ולחזק את המבנה הקיים, בעוד הקתולים שואפים להחזירו למצבו כפי שהיה בתקופה הצלבנית.
שורה 98:
=== חצר כנסיית הקבר===
[[תמונה:06563r.jpg|שמאל|ממוזער|250px|חזית כנסיית הקבר, צילום משנת [[1914]]]]
חצר הכניסה לכנסייה מכונה ה"פרוויס" (Parvis – "חצר" בלטינית). החצר עצמה והמנזרים סביבה מהווים חלק אינטגרלי מהכנסייה. בחצר, השייכת לשלוש העדות הגדולות המחזיקות בכנסיית הקבר: הלטינים, הארמנים והיוונים, מתקיימת פעילות ליטורגית, בעיקר בתקופת ה[[פסחא]]. לדוגמה, ב[[יום חמישי הקדוש]], מתקיימת בחצר רחיצת הרגליים על ידי הפטריארך האורתודוקסי לזכר רחיצת רגלי התלמידים על ידי ישו בעת [[הסעודה האחרונה]].<ref>{{הערה|1=הבשורה על פי יוחנן י"ג, ;17-1.</ref>}}
 
סביב החצר כנסיות ומנזרים השייכים ברובם ליוונים אורתודוקסים. מימין לכניסה דלת המובילה ל'''כנסיית מיכאל הקדוש''', הנמצאת בבעלות הקופטים אולם למעשה בידי ה[[הכנסייה האתיופית האורתודוקסית|אתיופים]]. ממנה ניתן לעלות לכנסייה העליונה (גם היא בבעלות הקופטים [[דה יורה]] אולם בידי האתיופים [[דה פקטו]]), '''כנסיית ארבע החיות'''. בכנסייה העליונה ניתן לראות תמונה של [[מלכת שבא]] המגיעה לביקור אצל [[שלמה המלך]]. על פי המסורת האתיופית, למלכת שבא ולמלך שלמה היה בן, [[מנליק הראשון]], שנחשב למייסד השושלת המלכותית האתיופית. ליד תמונת מלכת שבא ישנה תמונה המייצגת את [[השילוש הקדוש]]. מהכנסייה הזו ניתן לצאת לגג הכנסייה המכונה "דיר אל סולטאן" המצוי בבעלות אתיופית והמכונה כך על שמו של שלמה המלך. מדרום (מימין) לכנסיית מיכאל הקדוש '''מנזר המוקדש ל[[יוחנן השליח|יוחנן]]''' השייך לארמנים. מדרום לכנסיית יעקב מנזר '''דיר [[אברהם]]''' השייך ליוונים אורתודוקסים. במנזר צומח [[עץ זית]] המזוהה על ידי היוונים כעץ בו נלכד ה[[כבש הבית|איל]] בעת [[עקדת יצחק]]. משום כך מכונה המקום "דיר אברהם".
 
מול כנסיית הקבר (בדרום המתחם) נמצא מנזר יווני המכונה '''גת שמנים מטוכיון'''. משמעות המילה "מטוכיון" היא משכן או מקום. מכאן מתחילים היוונים את תהלוכת [[מרים, אם ישו]], המסתיימת בקברה של מרים בסוף חודש אוגוסט בלילה לכבוד חגה של מרים שנמשך אצל היוונים מספר ימים. ממערב למתחם שלוש קפלות שנבנו כנראה עוד טרם התקופה הצלבנית, על ידי קונסטנטינוס מונומכוס ושופצו מחדש על ידי הצלבנים. הקפלה הדרומית ביותר מוקדשת ל[[יעקב אחי ישו|יעקב הקדוש]], אחי ישו. יעקב היה גם [[בישוף|בישופה]] הראשון של ירושלים. הקפלה הזו משמשת את הקהילה האורתודוקסית הערבית של ירושלים. במרכז קפלה המוקדשת ל[[מרים המגדלית]]. האתר המרכזי הנראה כמו באר מסמן את המקום בו, על פי המסורת, עמדה מרים המגדלית בעת הצליבה. בחלק הצפוני ביותר, מתחת למגדל הפעמונים, קפלה המוקדשת '''ל[[ארבעים המרטירים]] של [[סיווס|סבסטיה]]''' (בארמניה).<ref name{{הערה|שם="siur">|1=סיור עם הגב' יסכה הרני</ref>}}
 
משמאל לכניסה שלושה עמודים. על אחד מהם [[גרפיטי]] של צליין מ[[ונציה|וונציה]] שביקר בכנסייה במאה ה-14 והשאיר את שמו, Piero Vendramini, את תאריך ביקורו המדויק ואת סמלו.
שורה 117:
קפלת הפרנקים היא התחנה העשירית בוויה דולורוזה. בתקופה הצלבנית ניתן היה לעלות לגולגולתא דרך המדרגות החיצוניות המובילות לקפלה, שהייתה מחוברת ישירות עם הגולגולתא. כיום לא ניתן להיכנס לקפלה ללא אישור, והמעבר ממנה לתחנה האחת-עשרה על הגולגולתא סגור. בין שתי התחנות מחבר חלון מסורג דרכו ניתן להתבונן מהגולגולתא על הקפלה הקטנה. הקפלה והמדרגות המובילות אליה שייכת לקתולים. בקפלה ניתן לראות שרידי [[פסיפס]] צלבני ושלושה עמודים צלבניים מקוריים משני הצדדים. במשקוף בפינה מתוארים אשכולות [[ענבים]] המסמלים את דמו של ישו שנשפך בגולגולתא. הקפלה מכונה גם "קפלת צער מרים".
 
מתחת לקפלה זו מצויה '''קפלת מרים המצרית''' השייכת ליוונים אורתודוקסים. מרים המצרית הייתה אישה חוטאת שהגיעה מ[[אלכסנדריה]] באונייה, וכשניסתה להיכנס לכנסיית הקבר, דחפה אותה הרוח החוצה והדלתות נסגרו עליה. משהבינה כי איננה יכולה להיכנס למקום הקדוש בגלל חטאיה, חזרה בתשובה והפכה למודל של אישה סגפנית.<ref name{{הערה|שם="siur"/>}}
 
===הגולגולתא===
שורה 135:
===אולם אבן המשיחה===
[[קובץ:Jerusalem, Old Town, Arab Quarter, tomb in the Church of Holy Sepulchre.JPG|שמאל|ממוזער|250px|אבן המשיחה]]
אבן המשיחה, הנמצאת בכניסה לכנסייה, היא האבן שעליה נערכה ההכנה לקבורה של ישו לאחר מותו על הצלב: "וַיִּקְחוּ אֶת־גּוּפַת יֵשׁוּעַ וַיְחַתְּלוּהָ בְתַכְרִיכִין עִם־הַבְּשָׂמִים כְּמִנְהַג הַיְּהוּדִים לִקְבֹר אֶת־מֵתֵיהֶם" ([[הבשורה על-פי יוחנן]] יט, 40). אבן המשיחה הוזכרה לראשונה ב[[המאה ה-12|מאה ה-12]] על ידי Saewulf, אולם בשלב זה היא הייתה בקפלת הבתולה (האתר של מגדל הפעמונים הנוכחי). בזמן אחר נמצאה האבן באזור של החצר ולא לגמרי ברור מתי עברה למיקומה הנוכחי. האבן מכוסה בלוח שיש המגן עליה מפני עולי הרגל הרבים, שהותקן בשיפוץ שלאחר שנת [[1810]].<ref>{{הערה|1=L. Cust, ibid</ref>}} על האנדרטה מופיע טקסט ב[[יוונית]] המתאר את חשיבותה של האבן: "יוסף [הרמתי] המכובד הוריד את גופך הקדוש מן הצלב, ועטף אותו בתכריכי כותנה נקיים, משוחים במור, והניח אותו בקבר חדש".
 
הקיר שמאחורי האבן, החוצץ בין הכניסה לבין ה[[קתוליקון]] נבנה אף הוא לאחר 1810 כקיר תמיכה זמני ב[[קשת (מבנה)|קשת]] שעמידותה התערערה. במהלך המאה העשרים הלך וגבה הקיר כיוון שהוא שייך בלעדית ליוונים אורתודוקסים. בנייה זו כיסתה את קבריהם של ארבעה מלכים בני המאה ה-12. על קיר זה פסיפס שנוצר בשנת [[1990]]. בפסיפס החדש ניתן לראות את העיר ירושלים וחומותיה, המזכירות את העובדה כי הצליבה התרחשה מחוץ לעיר, ושלוש סצינות עיקריות: ההורדה של ישו מהצלב (בצדדים ניתן לראות את שני הצלבים של הגנבים שנצלבו איתו ביחד), הנחתו על אבן המשיחה, והובלתו ב[[תכריכים]] אל הקבר.
שורה 142:
 
===השטח הארמני מערבית לאבן המשיחה===
השטח מערבית לאבן המשיחה (לכיוון הקבר) שייך לארמנים. למטה נמצא פסיפס גדול, שבוצע בין השנים [[1968]]-[[1982]] על ידי [[אליעזר אנסקי]], אביו של [[אלכס אנסקי]], וישו שבפסיפס נעשה בדמותו של אלכס<ref>{{הערה|1={{nrg|דורון ברוש|ג'יזס קרייסט|712/365|14 במרץ 2008|}}</ref>}}. הפסיפס מתאר את צליבתו של ישו ומצדדיו [[מרים, אם ישו|מרים]] אמו ויוחנן התלמיד האהוב. בפסיפס מתוארים גם [[הירח]] ו[[השמש]] כחלק מהמערכת הקוסמית. לפני הפסיפס אתר ארמני המסמל את מקום עמידת הנשים (שלוש המריות) בעת צליבתו של ישוע. המונומנט נעשה בסגנון ארמני אופייני שחלקו העליון מעוצב בדמות ה[[קתדרלה]] הארמנית ב[[אצ'מיאדזין]] והכתובת עליו מתייחסת לניצחונות האומה הארמנית. מעל, בגלריות, שטח נוסף השייך ל[[ארמנים]] המכונה "הגולגולתא השנייה" הנמצא בין הגולגולתא לבין הקבר. במקום פסיפס המתאר את לידתו של ישו במערה ואת ביקור ה[[שלושת האמגושים|אמגושים]] והרועים. הפסיפס על הרצפה חדש ומעוצב על פי דגמים ארמניים אופייניים. המזבח הקטן משמאל מוקדש לעמוד ההלקאה (חלקי עמוד ההלקאה מצויים בידי כל אחת משלוש העדות הגדולות, אם כי מדובר בעמודים מסלעים שונים).
 
===הרוטונדה והאדיקולה===
שורה 165:
[[קובץ:Chapel_of_St._Longinus.jpg|שמאל|ממוזער|250px|קפלת לונגינוס הקדוש]]
[[קובץ:Church of the Holy Sepulchre-07-St Helen Chapel.jpg|שמאל|ממוזער|250px|קפלת הלנה הקדושה]]
* '''קתוליקון''' - הכנסייה המכונה [[קתוליקון]] משמשת את הכנסייה היוונית-אורתודוקסית והיא כנסיית ה[[בישוף]], כלומר ה[[קתדרלה]]. בקתוליקון בוחרים את ה[[פטריארך|פטריארכים]] היוונים. עד למאה התשע עשרה היה אולם הקתוליקון פתוח מצדיו הצפוני והדרומי ורק לאחר השריפה של המאה התשע עשרה ו[[רעידת האדמה בארץ ישראל (1927)|רעידת האדמה של 1927]] הוקמו הקירות שגבהו בהדרגה וסגרו את החלל הפנימי של כנסיית הקבר. חפירה ארכאולוגית שנערכה באזור המקהלה של הקתוליקון גילתה שרידים של סלע האם עליו ניצבת הכנסייה.<ref>{{הערה|1=ראו: Gibson, Shimon, '''The Finel Days of Jesus''', Lion Hudson, Oxford, 200, 2009, p. 122</ref>}} על כיפת הקתוליקון דמותו של ישו הפנטוקרטור, שליט העולם, בישופים של ירושלים וארבעת האוונגליסטים. בתוך הכנסייה מצביעים, כבר מהתקופה הצלבנית, על ה[[אומפאלוס]], מרכז העולם. האומפאלוס מצוין בגביע ובראשו כדור הארץ המחולק לארבעה חלקים. המשמעות הסמלית שלו כפולה. מחד, עוד מסורת הקשורה ל[[הר הבית]] הועברה על ידי הנוצרים לתוך כנסיית הקבר, וסימלה בכך את מעבר המקדש האמיתי מהר הבית לתוך הכנסייה. מאידך, לעומת מרכז העולם היהודי, שהיה מרכז פיזי - [[אבן השתייה]] ממנה החל אלוהים ליצור את העולם, המרכז הנוצרי בכנסיית הקבר הוא רוחני וסמלי. האומפלוס ממוקם במרחק שווה בין הגולגולתא (מקום מותו של ישו) לבין הקבר (מקום תחייתו) כאשר מותו ותחייתו נתפסים כביטוי אולטימטיבי לחסד האלוהי שאפשר לאנושות את הגאולה.
 
למרפסות הזהב בכניסה לקתוליקון יש פונקציית מעמד ויש פירוט למי מותר לעמוד על המרפסת שמיועדת על פי הסטטוס קוו לראשי השלטון, לעות'מאנים ולנציגי [[יוון]].
שורה 182:
* '''קפלת הלנה הקדושה''' - הקפלה נקראת על שם [[פלוויה יוליה הלנה|הלנה]], אמו של הקיסר [[קונסטנטינוס]]. בפי אנשי הכנסייה הארמנית, המחזיקה בשטח זה, הקפלה קרויה על שמו של הקדוש הארמני [[גרגוריוס המאיר]]. בעבר הייתה הקפלה ברשות הכנסייה האתיופית, אולם זו מכרה אותה לכנסייה הארמנית בשל מצוקה כספית.‏‏{{הערה|[http://www.jerusalem-patriarchate.info/en/pareklisia.htm# The Chapels], באתר Jerusalem Patriarchate}}
 
:הכניסה אל הקפלה היא דרך ה[[אמבולטוריום]] שבין "קפלת חלוקת הבגדים" לבין "קפלת הביזוי", דרך טור של 29 מדרגות אבן מהתקופה הצלבנית השייכות אף הן לארמנים. על קירות מעבר זה מצויים [[צלב]]ים אותם חרטו עולי רגל בתקופת [[ימי הביניים]] כעדות לביקורם ולאמונתם הדתית. הקפלה בנויה בצורה ריבועית. בקיר שממול לכניסה קבועים שני [[אפסיס]]ים. האפסיס הדרומי מוקדש לגנב שהביע חרטה ואילו הצפוני להלנה עצמה. באפסיס זה ישנו מושב אבן עליו ישבה, על פי המסורת, הלנה בעת גילוי הצלב האמיתי. על רצפת הקפלה מצויה רצפת פסיפס, פרי ידיה של האמנית היהודייה, חוה יופה, ובה תיאור של הכנסיות החשובות ביותר של [[ארמניה]] שנבנו במאות הרביעית והחמישית וכן של [[תיבת נוח]] המצויה, על פי המסורת הארמנית, בהר [[אררט]]. הכתובת בפסיפס מתייחסת לשואה הארמנית בידי הטורקים ([[1915]]).<ref>{{הערה|1=Raymond Cohen, Saving the Holy Sepulchre, 2008</ref>}}
:על הקיר הימני מצוי ציור קיר גדול המתאר את הלנה ואת מציאת הצלב.
:הקיר הצפוני של הקפלה שייך לתקופה הביזנטית והיווה כנראה מסד לכנסייה שמעל. על הקירות תמונות המספרות את האירועים הקשורים לאומה הארמנית. על הקיר הצפוני: גרגוריוס המאיר מוצא מתוך הבור אליו נזרק בעקבות הפצת ה[[נצרות]] ב[[ארמניה]] ובו חי במשך שנים הודות לחסדי הנסיכה שזרקה לו שאריות של אוכל; המלך הארמני [[תירידאט השלישי]] המוטבל בנהר על ידי גרגוריוס המאיר בבגדי [[בישוף]], ומאחוריו כל העם הארמני הממתין להטבלתו (האומה הארמנית התנצרה כולה ב-[[301]] עוד לפני [[צו מילאנו|צו הסובלנות]] כלפי הדת הנוצרית שפרסם הקיסר [[קונסטנטינוס]] ב-[[313]]); וישו המצווה על בניית הקתדרלה הארמנית ב[[אצ'מיאדזין]] אותה בנה גרגוריוס המאיר בשנים 301-302.
שורה 221:
'''האתיופים''': לאתיופים היו זכויות בתוך כנסיית הקבר, אולם הם נדחקו והתמקמו בגג הכנסייה, דיר אל סולטאן, שם בבעלותם מנזר קטן לידו הם מצביעים על [[עץ זית]] המזוהה על ידם עם אתר [[עקדת יצחק]]. בידי האתיופים דה פקטו גם שתי הקפלות של ארבע החיות ומיכאל הקדוש השייכות דה יורה לקופטים.
 
'''אזורים משותפים''': חצר הכנסייה (אם כי יש ליוונים בלבד את הזכות לנקות אותה), הכניסה, החזית ודלתות הכניסה, אבן המשיחה, המסדרונות הסובבים את הקתוליקון, השירותים, החלק הפנימי של הרוטונדה המוקף בעמודים, האדיקולה והקבר עצמו, נמצאים בבעלות משותפת של שלוש העדות הגדולות. המפתחות של הכנסייה נמצאות בידי מוסלמים, ו[[איברהים פאשה]] חילק את המשמרת על המפתחות בין משפחת ג'ודה השומרת על המפתחות, למשפחת נוסייבה הפותחת את הדלתות. לשומרים המוסלמים יש את הספסל משמאל לכניסה. בשבוע הקדוש של ה[[פסחא]] הפטריארך היווני פותח את הדלתות ביום חמישי הגדול, הלטינים ב[[יום שישי הטוב]] והארמנים ב[[שבת האור]]. ביום ראשון של התחייה שוב המוסלמים פותחים את דלתות הכנסייה.<ref>{{הערה|1=L.G.A. Cust, THE STATUS QUO IN THE HOLY PLACES, 1929
}}
</ref>
 
===הסטטוס קוו===
שורה 231:
למעשה, הכנסייה שייכת על פי חוק לאלוהים, ולכן לאחר הכיבוש ה[[איובים|איובי]] היא הפכה ל[[ווקף]]. המשמשים בווקף הן העדות הנוצריות השונות. לאחר שגורשו הצלבנים מירושלים עברה כנסיית הקבר לידי העדות האורתודוקסיות, אבל הפרנציסקנים קיבלו כבר במאה ה-14 זכויות פולחן בכנסיית הקבר והחלו לרכוש את הזכויות מהסולטאן. גם היוונים והעדות האחרות החלו לקבל פירמנים מהשלטונות. מאחורי העדות שזוכות לקבל את הפירמנים עמדו מעצמות כגון [[צרפת]] מאחורי הקתולים, [[האימפריה הרוסית]] מאחורי האורתודוקסים, והארמנים בעלי ההון ב[[איסטנבול]] תמכו בעדה הארמנית. העדות שהיו פחות חזקות מבחינה פוליטית, ועניות יותר נדחקו מכנסיית הקבר או זכויותיהם בה צומצמו. כך נעלמו משם כליל ה[[נסטוריאנים]], האתיופים נדחקו לגג, על אף שבעבר היו בידיהם נכסים חשובים כגון חלקים מהגולגולתא, לסורים נותרה קפלה שלא ברור כלל האם היא שייכת להם, ולקופטים אתר מרכזי אחד מאחורי האדיקולה ושלושה חדרים. ב-1690 קיבלו הלטינים את הזכויות המפליגות ביותר בכנסיית הקבר, ונמסרו להם שתי הכיפות של הכנסייה, הרוטונדה, הגולגולתא, אבן המשיחה, כלאו של ישו וחצר הכנסייה. הפירמן אושר מחדש ב-1740 כאשר הצרפתים קיבלו את החסות על הקתולים. בהסכם ה[[קפיטולציות]] שנחתם עם הטורקים הם קיבלו גם את קשתות הבתולה. המצב התהפך תוך זמן קצר. ב-1757 קיבלו היוונים את מרבית הזכויות בכנסיית הקבר בעקבות כניעה עות'מאנית ללחץ רוסי. מאז מנסים הקתולים לחזור ל"תור הזהב" של 1740. הפירמן של 1757 שימש כבסיס לפירמן שפורסם ב-1852 ובו הוחלט על [[סטטוס קוו (המקומות הקדושים)|סטטוס קוו]], כלומר על מצב קבוע ובלתי משתנה בחלוקת נכסי הכנסייה בין העדות השונות. הסטטוס קוו קבע לא רק את הבעלות על הנכסים בתוך הכנסייה, אלא את אופי ניהול הפולחן וקבע מי יכול לנהל אותו. כך לדוגמה מבין הקתולים רק ה[[פרנציסקנים]] יכולים לקיים [[מיסה]] בכנסיית הקבר, והדבר גם נכון לגבי היוונים אורתודוקסים. רוסים לדוגמה, לא יכולים לנהל מיסה במקום, על אף שהרוסים היו אלו שתמכו ביוונים במשך שנים, ובזכותם קיבלו היוונים פעמים רבות את הפירמנים לטובתם.
 
האזורים העיקריים המצויים במחלוקת מאז הם קפלת ניקודימוס המצויה במחלוקת בין הארמנים לסורים, אזור קשתות הבתולה המצוי במחלוקת בין היוונים לקתולים ואזור הגג של כנסיית הקבר, [[דיר אל סולטאן]], הנתון במחלוקת בין הקופטים לבין האתיופים.<ref>{{הערה|1=L.G.A. Cust, The Status Quo in the Holy Places, 1929 </ref>}}
 
== טקסים ==
שורה 262:
* [[אורה לימור]], '''מסעות ארץ הקודש''', הוצאת [[יד יצחק בן צבי]], ירושלים, 1998
<div style="direction: ltr;">
* Martin Biddle, ''The Tomb of Christ'', Sutton Publishing, Gloucestershire, 1999, xii + 172 pp., 103+2 figs.<ref>{{הערה|1=ביקורת: {{קתדרה|יוסף פטריך|קבר ישו – מחקר היסטורי וארכאולוגי חדש|105.7|105, ספטמבר 2002, עמ' 184-181}}</ref>}}
</div>
;מאמרים
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/wiki/כנסיית_הקבר"