קורבן אשם – הבדלי גרסאות

'''קורבן אשם''' הוא אחד מסוגי ה[[קורבן (יהדות)|קורבנות]] שהוקרבו ב[[בית המקדש]], הבא ככפרה על [[חטא]]ים שונים. ברוב האיסורים שבתורה, לא נקבע קרבן לאדם העובר עליהם. אולם בעבירות חמורות במיוחד קבעה התורה, שהחוטא יביא קרבן ל[[סליחה|כפרה]] על חטאו, כחלק מתהליך ה[[תשובה]]. קרבן האשם התייחד למספר מצומצם של עבירות, כדלהלן<ref>{{הערה|1=בניגוד ל[[קורבן חטאת]], המובא על שלושים וששה חטאים, אלו שהעובר עליהם במזיד חייב [[כרת]] (נימנו ב{{משנה|כריתות|א|א}}).</ref>}}. האשם בא רק בתור [[קורבן (יהדות)#סוגי הקרבנות|קורבן יחיד]], ולעולם אינו [[קורבן (יהדות)#סוגי הקרבנות|קורבן ציבור]].

האשם הוא קורבן מסוג [[קורבן (יהדות)#סוגי הקרבנות|קדשי קדשים]]: בשרו נאכל על ידי ה[[כהן|כהנים]] ב[[בית המקדש]], ביום הקרבתו ובלילה שאחריו בלבד. בדרך כלל, האשם הוא [[אַיִל]] ([[כבש]] זכר בוגר), והתורה קוצבת לו מחיר של שני שקלים לפחות (בשקל הקודש)<ref>{{הערה|1=.שני שקלים בתקופת ה[[מקרא]] נאמדים בכ- 30 גרם [[כסף (יסוד)|כסף]]. לשם השוואה, זהו ערך של דונם קרקע חקלאית ממוצעת בזמן המקרא (ויקרא כז,טז). רבי [[יצחק אברבנאל]] (ויקרא ה,טו) מציין שמחיר זה נובע מכך ש"היו האילים יקרים מאד במדבר". כיום, עם ירידת ערך הכסף, מדובר בכמה עשרות שקלים חדשים בלבד. יש הסבורים שאם הוא יקר משני שקלים - אין להביאו (שו"ת בית שערים חלק אורח חיים סימן ב). אולם בדברי ה[[ראשונים]] מפורש שסך שני שקלים הוא מינימלי, וניתן להביא קרבן יקר יותר (פירוש המשנה ל[[רמב"ם]], מסכת כריתות פרק ו משנה ו; [[בחיי בן אשר|רבנו בחיי]] ויקרא ה,ו; [[ספר החינוך]], מצווה קכז וקכט).</ref>}}.

הגוזל רכוש של חברו, או עושק אותו ונמנע מלשלם לו את חובו, ואף נשבע לשקר בבית הדין שאינו חייב לחברו דבר - חייב להביא אשם, בין אם גזל ונשבע בשוגג ובין אם גזל ונשבע במזיד<ref>{{הערה|1={{משנה|שבועות|ה|א}}, {{משנה|כריתות|ב|ב}}.</ref>}}. מלבד הבאת האשם עליו לפצות את חברו על מה שגזל ממנו, בתוספת חומש<ref>{{הערה|1=תוספת 25%, הנקראת "חומש מלבר", כלומר, רבע מן הקרן, שהיא חמישית מן הסך הכולל של הקרן עם התוספת.</ref>}}. השבת הקרן היא תנאי להבאת הקרבן, ואם הביא את הקרבן לפני השבת הגזילה - לא יצא ידי חובתו<ref>{{הערה|1=משנה מסכת בבא קמא פרק ט משנה יב</ref>}}.

המקור בתורה לקרבן זה<ref>{{הערה|1={{תנ"ך|ויקרא|ה|כא|כו}}.</ref>}}:

{{ציטוט|מרכאות=כן|תוכן=נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וּמָעֲלָה מַעַל בַּה' '''וְכִחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ''' בְּפִקָּדוֹן, אוֹ בִתְשׂוּמֶת יָד, אוֹ בְגָזֵל, אוֹ עָשַׁק אֶת עֲמִיתוֹ. אוֹ מָצָא אֲבֵדָה וְכִחֶשׁ בָּהּ '''וְנִשְׁבַּע עַל שָׁקֶר''' עַל אַחַת מִכֹּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָאָדָם לַחֲטֹא בָהֵנָּה. וְהָיָה כִּי יֶחֱטָא וְאָשֵׁם '''וְהֵשִׁיב אֶת הַגְּזֵלָה''' אֲשֶׁר גָּזָל, אוֹ אֶת הָעֹשֶׁק אֲשֶׁר עָשָׁק, אוֹ אֶת הַפִּקָּדוֹן אֲשֶׁר הָפְקַד אִתּוֹ, אוֹ אֶת הָאֲבֵדָה אֲשֶׁר מָצָא. אוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר יִשָּׁבַע עָלָיו לַשֶּׁקֶר וְשִׁלַּם אֹתוֹ בְּרֹאשׁוֹ<ref>{{הערה|1=כלומר, הקרן.</ref>}} וַחֲמִשִׁתָיו יֹסֵף עָלָיו, לַאֲשֶׁר הוּא לוֹ יִתְּנֶנּוּ בְּיוֹם אַשְׁמָתוֹ. '''וְאֶת אֲשָׁמוֹ יָבִיא לַה'''' אַיִל תָּמִים מִן הַצֹּאן בְּעֶרְכְּךָ<ref>{{הערה|1=בערך הנקוב, שהוזכר בפסוקים שלפני כן: שני שקלים.</ref>}} לְאָשָׁם אֶל הַכֹּהֵן. וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן לִפְנֵי ה' וְנִסְלַח לוֹ, עַל אַחַת מִכֹּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לְאַשְׁמָה בָהּ.}}

המקור בתורה לקרבן זה<ref>{{הערה|1=ויקרא שם, פסוקים טו-טז</ref>}}:

{{ציטוט|מרכאות=כן|תוכן=נֶפֶשׁ כִּי '''תִמְעֹל מַעַל''' וְחָטְאָה '''בִּשְׁגָגָה''' '''מִקָּדְשֵׁי ה'''' וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ לַה' אַיִל תָּמִים מִן הַצֹּאן בְּעֶרְכְּךָ '''כֶּסֶף שְׁקָלִים'''<ref>{{הערה|1=שני שקלים, על פי הכלל: "מיעוט רבים - שניים".</ref>}} בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ לְאָשָׁם. וְאֵת אֲשֶׁר חָטָא מִן הַקֹּדֶשׁ יְשַׁלֵּם וְאֶת חֲמִישִׁתוֹ יוֹסֵף עָלָיו וְנָתַן אֹתוֹ לַכֹּהֵן<ref>{{הערה|1=הכהן יעביר זאת לאוצר המקדש.</ref>}} וְהַכֹּהֵן יְכַפֵּר עָלָיו בְּאֵיל הָאָשָׁם וְנִסְלַח לוֹ.}}

'''שפחה חרופה''' היא "שפחה כנענית" שנשואה ל[[עבד עברי]]<ref>{{הערה|1=למשמעות הביטוי "חרופה", ובלשון התורה בויקרא יט,כ "נחרפת לאיש", ראו [[רש"י]], רבי [[אברהם אבן עזרא]] ו[[רמב"ן]] שם.</ref>}}. פירוש הדברים: "שפחה כנענית" היא גויה שמכרה את עצמה כשפחה ליהודי, ועם קבלתה כשפחה בביתו עברה תהליך הדומה ל[[גיור]] ([[טבילה (יהדות)|טבילה]] ב[[מקווה]] וקבלת מצוות התורה). כל עוד היא שפחה - היא רשאית לקיים חיי נישואין עם עבד, כנעני או עברי, אבל מבחינה משפטית נישואיה אינם תופסים, והיא לא "אשת איש" במלוא מובן המילה. אם היא התקדשה לעבד עברי<ref>{{הערה|1=כלומר, העבד נתן לה טבעת נישואין ואמר לה: "הרי את מקודשת לי" וכו', מתוך הסכמה, כמקובל בין בני זוג יהודים.</ref>}} - אסור לאדם אחר לקיים עמה יחסי אישות. ואם עשה כן - אינו חייב מיתה, כדין [[ניאוף]] עם [[אשת איש]] מוחלטת, אלא עליו להביא קורבן אשם. האשה עצמה, לעומת זאת, אינה מביאה קרבן, אלא חייבת [[מלקות (הלכה)|מלקות]]<ref>{{הערה|1=בדרך כלל באיסורי [[גילוי עריות]] האיש והאשה העושים את העבירה שווים בעונשם או בכפרתם, אולם במקרה זה התורה מבדילה בין כפרת האיש לבין עונש האשה. כנראה טעם הדבר, שהתורה מצפה מאשה הנשואה באופן חלקי להתייחס לנישואיה באופן יותר מחייב, מאשר ניתן לצפות לכך מאדם זר. הסבר אחר: מבחינת האיש, שהוא בן חורין, יש בקשר זה חילול לקדושתו, ולכך מתאים האשם, מה שאין כן מבחינתה של השפחה ([[רש"ר הירש]]).</ref>}}.

בהגדרה המדויקת של מעמד אשה זו נחלקו תנאים<ref>{{הערה|1={{משנה|כריתות|ב|ה}}.</ref>}}: [[רבי ישמעאל]] סובר כאמור, שמדובר בשפחה כנענית. [[רבי עקיבא]] סובר, שאין כל תוקף לנישואיה של שפחה כנענית<ref>{{הערה|1=ראו {{תנ"ך|שמות|כא|ד}}.</ref>}}, והתורה חייבה קרבן רק במצב מיוחד של "חציה שפחה וחציה בת חורין". הדבר אפשרי אם אשה הייתה שפחה של שני שותפים, ואחד מהם שיחרר אותה<ref>{{הערה|1=רבי עקיבא לומד זאת מן הפסוק: "והפדה לא נפדתה", ממנו משתמע שבמידה מסוימת כן נפדתה והשתחררה, אך לא לגמרי.</ref>}}.

המקור בתורה לקרבן זה<ref>{{הערה|1={{תנ"ך|ויקרא|יט|כ|כב}}.</ref>}}:

{{ציטוט|מרכאות=כן|תוכן=וְאִישׁ כִּי יִשְׁכַּב אֶת אִשָּׁה... וְהִוא '''שִׁפְחָה נֶחֱרֶפֶת לְאִיש'''ׁ, וְהָפְדֵּה לֹא נִפְדָּתָה אוֹ חֻפְשָׁה לֹא נִתַּן לָהּ, בִּקֹּרֶת תִּהְיֶה<ref>{{הערה|1=תיבדק אם הייתה מזידה, ואם כן - תקבל מלקות (ראו רש"י ורמב"ן שם).</ref>}}, '''לֹא יוּמְתוּ, כִּי לֹא חֻפָּשָׁה'''<ref>{{הערה|1=לא יוצאו להורג, ככל איש ואשה המנאפים (ויקרא כ,י), כי השפחה לא יצאה לחופשי, ולכן לנישואיה אין תוקף מלא.</ref>}}. וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ לַה' אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֵיל אָשָׁם. וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן בְּאֵיל הָאָשָׁם לִפְנֵי ה' עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא, וְנִסְלַח לוֹ מֵחַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא.}}

כך נאמר בתורה<ref>{{הערה|1={{תנ"ך|במדבר|ו|ו|יב}}.</ref>}}:

{{ציטוט|מרכאות=כן|תוכן=כָּל יְמֵי הַזִּירוֹ לַה' עַל נֶפֶשׁ מֵת לֹא יָבֹא... וְכִי יָמוּת מֵת עָלָיו בְּפֶתַע פִּתְאֹם - וְטִמֵּא רֹאשׁ נִזְרוֹ... וְגִלַּח רֹאשׁוֹ...וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי... וְהִזִּיר לַה' אֶת יְמֵי נִזְרוֹ, וְהֵבִיא '''כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ לְאָשָׁם''', וְהַיָּמִים הָרִאשֹׁנִים יִפְּלוּ<ref>{{הערה|1=לא יחשבו לו.</ref>}}, כִּי טָמֵא נִזְרוֹ.}}

אשם זה, וכן אשם המצורע שיוזכר בהמשך, שונים מהאשמות שהוזכרו עד כאן: הם לא מן האיל הבוגר, אלא [[כבש]] בשנה הראשונה ללידתו, והתורה לא קבעה להם מחיר מסוים. רבי [[שמעון בר יוחאי]] מסביר את טעם הדבר<ref>{{הערה|1=תלמוד בבלי מסכת כריתות דף כז עמוד א</ref>}}: "מפני מה לא נתנה תורה קצבה במחוסרי כפרה? שמא יוזלו טלאים, ואין להן תקנה לאכול בקדשים". כלומר, מכיוון שקרבן הנזיר וקרבן המצורע לא בא רק לכפר, אלא יש לו תפקיד לשנות את מצבם ההלכתי, ולאפשר לנזיר להשלים את נזירותו ולמצורע להיטהר - דאגה התורה למנוע אפשרות שהם לא יוכלו להביא את הקרבן, כי מחיר הכבשים יהיה נמוך מן הרף שהציבה התורה.

מסופר<ref>{{הערה|1=תוספתא נזיר פרק ד הלכה ז</ref>}} על ה[[כהן הגדול]] [[שמעון הצדיק]], שהיה נמנע בדרך כלל מלאכול מבשרו של אשם נזיר, משום שחשב שהנזירות לא הייתה לשם שמים, פרט לפעם אחת, בה התרשם מטוהר כוונותיו של הנזיר.

{{ציטוט|מרכאות=כן|תוכן=אמר שמעון הצדיק: מימי לא אכלתי אשם נזיר, חוץ מאחד בלבד. מעשה באחד שבא אלי מן הדרום, וראיתיו יפה עינים וטוב רואי, וקווצותיו תלתלים. נמתי לו: בני! מה ראית לשחת שער זה הנאה?<ref>{{הערה|1=מדוע קיבלת על עצמך להיות נזיר, וכעת בתום הנזירות עליך לגלח את שערך לגמרי?</ref>}} נם לי: רועה הייתי בעירי, ובאתי למלאות מן הנהר מים, ונסתכלתי בבבואה שלי, ופחז יצרי עלי וביקש להעבירני מן העולם<ref>{{הערה|1=הרועה נהנה מיופיו, שהשתקף מן הנהר, וחשב לנצל אותו לפריצות.</ref>}}. נמתי לו<ref>{{הערה|1=הרועה, ליצר הרע שלו.</ref>}}: רשע! לא היה לך להתגרות אלא בדבר שאינו שלך, בדבר שעתיד לעשות עפר רימה ותולעה? הרי עלי לגלחך לשמים<ref>{{הערה|1=עד כאן דברי הרועה, ומכאן דברי שמעון הצדיק.</ref>}}. המכתי את ראשו ונשקתיו, ואמרתי: בני! כמותך ירבו עושי רצון מקום בישראל.}}

ביום השמיני לטהרתו (מאז שהתרפא) מביא ה[[נגע צרעת|מצורע]] מספר קורבנות, וביניהם כבש אחד לאשם. הקרבת הכבש משלימה את טהרת המצורע, ובעקבותיה הוא רשאי להיכנס למקדש ולאכול קרבנות. זהו הקרבן החשוב ביותר מבין קרבנות המצורע<ref>{{הערה|1=לשאר הקרבנות, החטאת והעולה, התורה מציעה תחליף עבור מצורע עני, מה שאין כן לאשם (ויקרא יד,כא-כב).</ref>}}.

כך נאמר בתורה<ref>{{הערה|1=ויקרא יד,י-יב</ref>}}:

אם האדם ייעד את הבהמה לאשם תלוי, ובטרם הוקרבה התברר שלא חטא - לא יקריבנה<ref>{{הערה|1=משנה מסכת כריתות פרק ו משנה א</ref>}}. אם הוקרבה, ולבסוף התברר שחטא - עליו להביא [[קורבן חטאת]], אף שהביא אשם<ref>{{הערה|1=תלמוד בבלי מסכת כריתות דף כו עמוד ב, ורמב"ם משנה תורה הלכות שגגות פרק ח הלכה א. בתלמוד שם נאמר, שמטרת הקרבן "להגן עליו מן היסורים" בינתיים, עד שיוודע לו חטאו ויביא קורבן חטאת. מן הרמב"ם בפירוש המשנה (כריתות פרק ו משנה ג) משתמע, שהמטרה היא הרגעת האדם מן הפחד שמא חטא.</ref>}}. הלכה מיוחדת נוספת בקרבן זה, שאם הגיע [[יום הכיפורים]] והחוטא טרם הביא את קרבנו - אין צורך להביא את האשם התלוי, שכן כפרת יום הכיפורים שקולה ככפרת קרבן זה<ref>{{הערה|1=משנה מסכת כריתות פרק ו משנה ד</ref>}}.

המקור בתורה לקרבן זה<ref>{{הערה|1=ויקרא ה,יז-יח</ref>}}:

[[חז"ל]]<ref>{{הערה|1=תלמוד בבלי זבחים דף מח עמוד א</ref>}} עמדו על כך, שהתורה החמירה כאן בספק יותר מאשר בוודאי: האשם, כאמור, הוא איל בערך שני שקלים, בעוד שלחטאת התורה לא קבעה ערך מסוים. רבי [[יונה גירונדי]]<ref>{{הערה|1=מובא בפירוש תלמידיו על ה[[רי"ף]] למסכת ברכות, דף א עמוד ב.</ref>}} הסביר זאת: "מפני שעל הודאי משים האדם החטא אל לבו, ודואג ומתחרט עליו וחוזר בתשובה שלימה; אבל על הספק עושה סברות, ואומר: אותה חתיכה שאכלתי -אולי הייתה מותרת, ולא ישית אל לבו לשוב, ולזה החמירו בו יותר".

אשם תלוי מובא כאשר קיים ספק ממשי שאכן היה חטא חמור, מסוג העבירות שעונשן [[כרת]], ולא די בכך שהאדם חושש שאולי היה בידו חטא כלשהו. הלכה זו הייתה שנויה במחלוקת המובאת במשנה<ref>{{הערה|1=משנה מסכת כריתות פרק ו משנה ד</ref>}}:

{{ציטוט|מרכאות=כן|תוכן=[[רבי אליעזר]] אומר: מתנדב אדם אשם תלוי '''בכל יום ובכל שעה שירצה''' והיא נקראת '''אשם חסידים'''. אמרו עליו על [[בבא בן בוטי]]<ref>{{הערה|1=המאה הראשונה לפה"ס</ref>}} שהיה מתנדב אשם תלוי בכל יום, חוץ מאחר יום הכפורים יום אחד. אמר: המעון הזה!<ref>{{הערה|1=לשון שבועה. "המעון" הוא כינוי ל[[בית המקדש]] (תהלים כו,ח).</ref>}} אילו היו מניחים לי - הייתי מביא! אלא אומרים לי: המתן עד שתכנס לספק. וחכמים אומרים: אין מביאין אשם תלוי אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת.}}

הקרבת האשם כוללת כמה שלבים<ref>{{הערה|1=מפורטים בתורה, ויקרא ז,א-ז, ובמשנה מסכת זבחים פרק ה משנה ה.</ref>}}, שבאופן כללי אינם מיוחדים לו<ref>{{הערה|1=הסמיכה קיימת ברוב [[קרבן יחיד|קרבנות היחיד]]. השחיטה וקבלת הדם והולכתו קיימים בכל קרבן, והמיקום בצפון העזרה קיים בכל קדשי קדשים: עולה חטאת ואשם. זריקת הדם באופן זה קיימת גם בעולה ושלמים. הקטרת האימורים קיימת ברוב הקרבנות, פרט לעולה שכולה מוקטרת. אכילת הבשר באופן זה קיימת גם בחטאת.</ref>}}:

1. '''[[סמיכה (קרבן)|סמיכה]]''' - הנחת ידי בעל הקרבן על ראש הבהמה, תוך כדי אמירת [[וידוי (יהדות)|וידוי]] על חטאו<ref>{{הערה|1=תלמוד בבלי מסכת יומא דף לו עמוד א. ב[[תורה]] נאמרה מצוות הסמיכה ב[[קורבן עולה]] (ויקרא א,ד), [[קורבן שלמים]] (שם ג,ב) ו[[קורבן חטאת]] (שם ד,ד). בקרבן אשם, לעומת זאת, לא הוזכרה הסמיכה. בתלמוד הבבלי (מסכת זבחים דף יא עמוד א) למדו על סמיכת האשם מן ההשוואה ("היקש") לחטאת, בפסוק: "כחטאת כאשם תורה אחת להם" (ויקרא ז,ז). לגבי אשם מצורע קיימת מחלוקת האם הוא טעון סמיכה מן התורה (זבחים דף לג עמוד א). מחלוקת נוספת, הקשורה לקודמת, היא האם סמיכה זו נעשית ב[[שער ניקנור]] שבפתח העזרה, ולאחר מכן הקרבן מוכנס פנימה לעזרה לשחיטתו, או שהמצורע רשאי להכניס את ידיו לעזרה, עוד בטרם נשלמה טהרתו, כדי לקיים את הסמיכה בעזרה (ראו בגמרא שם).</ref>}}.

בהקרבת '''אשם מצורע''' קיימים דינים מיוחדים: לפני ההקרבה יש [[תנופה|להניף]] את האשם, בשיתוף פעולה של הכהן ושל המצורע<ref>{{הערה|1=תוספתא נגעים פרק ח הלכה ט, על פי הפסוק הנ"ל: "והניף אותו".</ref>}}. לאחר השחיטה, מלבד הכהן המקבל את דמו במזרק, בא כהן נוסף ומקבל חלק מדמו בכף ידו<ref>{{הערה|1=משנה מסכת נגעים פרק יד משנה ח</ref>}}. מדם זה הוא מורח על חלקים מסוימים מגופו של המצורע: בהונות היד והרגל, ותנוך האוזן<ref>{{הערה|1=ויקרא יד,יד</ref>}}. זהו חלק מתהליך הטהרה של המצורע.

מכיוון שהאשם בא כקרבן יחיד בלבד, ועל חטאים מצומצמים ונדירים, אין לו אזכורים רבים ב[[מקרא]] ובספרות ההיסטורית<ref>{{הערה|1=ראו לעיל על "אשם חסידים" ועל אשם הנזיר בימי שמעון הצדיק.</ref>}}. ב[[ספר עזרא]]<ref>{{הערה|1=י,יח-יט</ref>}} מסופר, שכאשר עלה [[עזרא הסופר]] ארצה ערך בדיקה על נישואי התערובת בישראל.

על פי דעה אחת בדברי [[חז"ל]]<ref>{{הערה|1=[[רב חסדא]] במסכת כריתות דף יא עמוד א.</ref>}}, נשותיהם של אישים אלו היו "שפחה חרופה". כמה ממפרשי המקרא סבורים שהנשים היו נכריות רגילות, וזהו איסור שבדרך כלל אין מביאים עליו קורבן, אבל הייתה זו "הוראת שעה"<ref>{{הערה|1=[[רש"י]] ורבי [[אברהם אבן עזרא]]. נראה שהשיקול שעמד לנגד עיניהם הוא נדירותה של "שפחה חרופה" על פי ההגדרות הנ"ל, וראו בחידושי הרמב"ן המוזכרים להלן.</ref>}}. ה[[רמב"ן]]<ref>{{הערה|1=בחידושיו למסכת גיטין דף לו עמוד א</ref>}} מציע שהאשם הובא מסיבה אחרת לגמרי, ומשער שאולי היה זה "אשם תלוי". יש שרואים בקרבן זה תקדים ל"אשם חסידים", לפי השיטה שניתן להביאו על כל חטא שהוא<ref>{{הערה|1=ראו [[דעת מקרא]] בעזרא שם.</ref>}}.