הפרעת גוף דיסמורפית – הבדלי גרסאות

הפרעת גוף דיסמורפית קיימת אצל מעל 2% מהאוכלוסייה,<ref>{{הערה|1= Koran LM, Abujaoude E, Large MD, Serpe RT (2008). The prevalence of body dysmorphic disorder in the United States adult population. PubMedID: 18408651</ref>}}

ולפי מחקר [[גרמני]], רבים נוספים אינם עונים על כל הקריטריונים אך סובלים מחלק מהמרכיבים <ref>{{הערה|1=''Psychological Medicine'', vol. 36, p.&nbsp;877{{full|date=November 2012}}</ref>}}. במחקר שנערך במסגרת [[אשפוז פסיכיאטרי]], הפרעת גוף דיסמורפית נמצאה אצל 13% מהמאושפזים <ref>{{הערה|1={{cite journal |doi=10.1176/appi.psy.46.4.317 |title=Demographic Characteristics, Phenomenology, Comorbidity, and Family History in 200 Individuals with Body Dysmorphic Disorder |year=2005 |last1=Phillips |first1=Katharine A. |last2=Menard |first2=William |last3=Fay |first3=Christina |last4=Weisberg |first4=Risa |journal=Psychosomatics |volume=46 |issue=4 |pages=317–25 |pmid=16000674 |pmc=1351257}}</ref>}}. במחקר על הקשר בין BDD ל[[הפרעה טורדנית כפייתית]], 9 מתוך 62 איש עם הפרעה טורדנית כפייתית (14.5%) סבלו גם מהפרעת גוף דיסמורפית <ref>{{הערה|1={{cite journal |doi=10.4088/JCP.v59n1102 |title=A Comparison Study of Body Dysmorphic Disorder and Obsessive-Compulsive Disorder |year=1998 |last1=Phillips |first1=Katharine A. |last2=Gunderson |first2=Craig G. |last3=Mallya |first3=Gopinath |last4=McElroy |first4=Susan L. |last5=Carter |first5=William |journal=The Journal of Clinical Psychiatry |volume=59 |issue=11 |pages=568–75 |pmid=9862601}}</ref>}}.

* עיסוק היתר אינו מוסבר בצורה טובה יותר על ידי [[הפרעה פסיכיאטרית]] אחרת (למשל חוסר שביעות רצון מצורת הגוף במקרה של [[אנורקסיה]]).<ref>{{הערה|1=American Psychiatric Association. (1994). Diagnostic and statistical manual of mental disorders, 468 Washington, D.C.: Author.</ref>}}

במקרים רבים יש אבחון-חסר של הפרעת גוף דיסמורפית. למשל, במחקר בו 17 אנשים עם הפרעת גוף דיסמורפית נפגשו עם אנשי מקצוע, הבחינו ב[[תסמין|תסמינים]] רק אצל 5 מהם, ואיש לא קיבל את האבחנה.<ref name{{הערה|שם="DoiX">|1={{cite journal |doi=10.1037/0022-006X.63.2.263 |title=Cognitive-behavioral body image therapy for body dysmorphic disorder |year=1995 |last1=Rosen |first1=James C. |last2=Reiter |first2=Jeff |last3=Orosan |first3=Pam |journal=Journal of Consulting and Clinical Psychology |volume=63 |issue=2 |pages=263–9 |pmid=7751487}}</ref>}} אבחון החסר נובע ככל הנראה מכך שההפרעה נכנסה לגרסה האחרונה של ה-DSM, כך שקלינאים לא מכירים מספיק את ההפרעה.<ref name{{הערה|שם="Broken Mirror p39">|1=Phillips, K. A. (1996). The Broken Mirror: Understanding and treating body dysmorphic disorder. p39 New York: Oxford University Press.</ref>}} סיבה שנייה לתת-האבחון היא השכיחות של [[דיכאון]] ו[[חרדה חברתית]] עם BDD, כך שלעתים הן מאובחנות והמקור אינו מאותר.<ref name{{הערה|שם="Broken Mirror p47">|1=Phillips, K. A. (1996). The Broken Mirror: Understanding and treating body dysmorphic disorder. p47 New York: Oxford University Press</ref>}} הסיבה השלישית היא שאנשים רבים עם הפרעת גוף דיסמורפית לא מודעים לכך שהם סובלים מהפרעה זו ורואים את בעייתם כפיזית בלבד, כך שהם פונים ל[[ניתוח פלסטי|מנתחים פלסטיים]] ולא למומחים ל[[בריאות הנפש]]. גם אם הם פונים, רבים מהם מסתירים את התסמינים, כיוון שהם חוששים שיראו אותם כיהירים או שטחיים.

במחקר שערכה ד"ר קתרין פיליפס <ref>{{הערה|1=source: '''[[The Broken Mirror]]''', Katharine A Philips, Oxford University Press, 2005 ed, p56</ref>}} על יותר מ-500 מטופלים, נמצאו שיעורים שונים של מחשבות טורדניות לגבי איברים שונים (רבים מהמטופלים סבלו ממחשבות טורדניות לגבי מספר איברים):

80% מהסובלים מהפרעת גוף דיסמורפית חושבים על [[התאבדות]], ושיעור ההתאבדות אצלם גבוה פי 45 מאשר בקרב האוכלוסייה הכללית,<ref>{{הערה|1= Phillips, K. A.; Menard, W. (2006). "Suicidality in Body Dysmorphic Disorder: A Prospective Study". American Journal of Psychiatry 163 (7) </ref>}} כפול משיעור ההתאבדויות אצל הסובלים מדיכאון קליני, ופי 3 מאנשים עם [[מאניה-דפרסיה]]. הוצע גם כי קיים קשר בין הפרעת גוף דיסמורפית לא מאובחנת להתאבדות, כיוון שהאובדנות בקרב אנשים שעברו ניתוחים פלסטיים גבוהה מהממוצע באוכלוסייה.<ref>{{הערה|1=Cosmetic surgery special: When looks can kill – health – 19 October 2006 – New Scientist </ref>}}

* '''גורמים ביולוגיים''' - אצל חלק מהסובלים מ-BDD מופיעות גם [[הפרעות אכילה]], אצל אחרים [[OCD]] <ref>{{הערה|1= Fornaro, Michele; Gabrielli, Filippo; Albano, Claudio et.al.: „Obsessive-compulsive disorder and related disorders: a comprehensive survey“. In: Annals of General Psychiatry 2009 </ref>}} או הפרעות אחרות מ[[הספקטרום הטורדני כפייתי]] (כמו [[חרדת בריאות]], [[טריכוטילומניה]]), ואצל אחרים מופיעות גם הפרעות הקשורות להימנעות חברתית כמו [[חרדה חברתית]]. הקשר להפרעות שונות רומז על כך שייתכן ויש סיבות ביולוגיות שונות להפרעה.

מחקרים ראשוניים טוענים ש[[טיפול תרופתי]] להפרעה זו ב[[תרופות נוגדות דיכאון]] ממשפחת [[SSRI]] הביא לתוצאות טובות. מתוכן, [[פלואוקסטין]] (Fluoxetine) על גרסאותיה השונות (ב[[שם מסחרי|שמה המסחרי]] "[[פרוזק]]") נחשבת בעיני חלק מהמטפלים לאחד הטיפולים התרופתיים היעילים הבודדים עבור הפרעה זו, ובכל אופן ליעילה יותר באופן מובהק משאר התרופות במשפחת SSRI. במחקר בנושא נמצא כי 53% מהאנשים הגיבו לפרוזאק.<ref>{{הערה|1= Phillips, K. A.; Albertini, RS; Rasmussen, SA (2002). "A Randomized Placebo-Controlled Trial of Fluoxetine in Body Dysmorphic Disorder". Archives of General Psychiatry 59 (4)</ref>}} אולם נושא זה טרם נחקר עד תומו, ואזהרה מעודכנת של [[מנהל המזון והתרופות האמריקאי]] קוראת למטפלים להגביר את העירנות בעת מתן נוגדי דיכאון, מכיוון שבעיקר בעת תחילת הטיפול אלו יכולים להגביר את הנטייה לדיכאון ול[[התאבדות]].

קיימת הסכמה כי הדרך הטובה ביותר לטיפול בהפרעה זו הוא שילוב של טיפול תרופתי באמצעות פרוזק,(הטיפול מתחיל להיות אפקטיבי לאחר כ-6 עד 16 שבועות, על פי מחקרו של פיליפס{{הערה|Phillips, 1999}} הדבר תלוי בסוג הפלואוקסטין הניתן) בשילוב עם [[טיפול קוגניטיבי התנהגותי]] (CBT) שמטרתו לשנות את דפוסי המחשבה שהביאו מלכתחילה להפרעה ולחזק אצל הסובלים ממנה את היכולת לעצור מחשבות בעלות אופי שלילי. במחקר שנערך על טיפול קוגניטיבי התנהגותי, ההפרעה הסתיימה בקרב 82% מהמטופלים, ומצב זה נמשך ב-77% בבדיקת המשך.<ref>{{הערה|1= Rosen, James C.; Reiter, Jeff; Orosan, Pam (1995). "Cognitive-behavioral body image therapy for body dysmorphic disorder". Journal of Consulting and Clinical Psychology 63 (2)</ref>}} רצוי לשלב את בני המשפחה ואת הקרובים לחולה בטיפול, מכיוון שתמיכתם יכולה להוות גורם משמעותי בהצלחת הטיפול.