סער ופרץ – הבדלי גרסאות

עם הזמן הפך זרם השטורם אונד דראנג מזוהה עם ספרות או מוזיקה, שנועדו לעורר בקהל חלחלה ולהביאו לכדי רגשות קיצוניים. עם הזמן התפזר והתגלגל בקלאסיציזם של ויימאר ובסופו של דבר ב[[רומנטיקה]] המוקדמת, שבה שולבו גם מטרות פוליטיות וחברתיות (התנגדות לרודנות ולמגבלות על החופש האנושי) עם יחס דתי ממש לכל דבר הקשור בטבע.<ref>{{הערה|1=Pascal, Roy. (Apr., 1952). ''The Modern Language Review'', Vol. 47, No. 2. pp. 129-151. pg. 32</ref>}} מתנהל כיום ויכוח אלו יצירות יש לכלול בקאנון של הסער והפרץ ואלו יש להשמיט ממנו; המצמצמים מבקשים לכלול בכינוי זה רק את [[גתה]], [[יוהאן גוטפריד הרדר|הרדר]], [[יאקוב מיכאל ריינהולד לנץ|לנץ]] ואת המחברים, שהושפעו מהם במישרין וכתבו יצירות בדיוניות וכתבים [[פילוסופיה|פילוסופיים]] בין 1770 וראשית שנות השמונים של המאה ה-18.<ref>{{הערה|1=שם, עמ' 129</ref>}} על פי הגרסה המרחיבה, הסער והפרץ היה זרם ספרותי שאין לנתקו מן ההתפתחויות בנות-זמנו בתחום הפרוזה, השירה והדרמה, והשפעתו הישירה ניכרת בכל המרחב הדובר-גרמנית עד סוף המאה ה-18.

לעתים קרובות מזכירים את אסכולת [[קראפטמנש]] כמבשרת הסער והפרץ במחזאות, החל במחזותיו של [[פרידריך מקסימיליאן קלינגר]]; מאפיין חשוב של המחזות הללו הוא ההשתחררות הקיצונית שבהם מן הצורך של האינדיבידואליות לפנות אל כוחות חיצוניים לה או אל ההיגיון.<ref>{{הערה|1=Leidner, Alan. (Mar., 1989). C. PMLA, Vol. 104, No. 2, pp. 178-189. Pg. 178</ref>}} אידאלים אלה זהים לאלה של הסער והפרץ, במידה כזו שאפשר לטעון, כי השם "הסער והפרץ" אינו אלא כינוי כולל לזרמים בספרות הגרמנית, שהתקיימו במקביל והשפיעו במשותף על סביבתם, ולא שמה של תנועה, שהביעה משהו שונה מאוד מההישגים שהגיעו אליהם מחברי המחזות האלימים של תנועת הקראפטמנש.

ביצירת שטורם אונד דראנג טיפוסית - מחזה, שיר או רומן - הגיבור אינו מוּנָע ברצון להשיג מטרות נעלות או על ידי מניעים ריאליים, אלא על ידי נקמה ותאוות-בצע. יתרה מזו, רגשות עזים אלו דוחפים אותו על פי רוב לפעולות אלימות. '''פרומתאוס''' הלא-גמור של גתה ממחיש זאת, וכן את השניוּת הנגרמת משילובן של אמירות הומניסטיות ריקות לצדן של התפרצויות של אי-רציונליות.<ref>{{הערה|1=שם, עמ' 178</ref>}} ספרות הסער והפרץ נוטה להיות אנטי-אריסטוקרטית, ומייחסת ערך לדברים צנועים, טבעיים או אמיתיים באופן עז (במובן זה שהם גורמים כאב, ייסורים או אימה).

לעתים קרובות מייחסים ל[[יוזף היידן]] כתיבה בסגנון הסער והפרץ מסוף שנות השישים של המאה השמונה-עשרה ועד תחילת שנות השבעים. ביצירותיו מאותן שנים ניכר לעתים קרובות סגנון כתיבה סוער ונרגש, אף כי קשה להוכיח שמדובר ספציפית בסגנון הסער והפרץ. היידן עצמו מעולם לא ציין בכתביו את הסגנון הספרותי כמקור השראה לסגנונו החדש.<ref>{{הערה|1=Brown, A. Peter. (Spring, 1992). The Journal of Musicology, Vol. 10, No. 2. pp. 192-230. Pg. 198</ref>}} גם אם היידן לא ראה במוזיקה שלו אישור לאידאלים האנטי-רציונליסטיים הללו (המוזיקה עדיין דבקה באחדות צורנית ומוטיבית), ניתן לראות השפעה על יצירותיו הכליות מאותה תקופה מצד התיאטרון המוזיקלי בסביבתו - ולפיכך אולי השפעה עקיפה של הסער והפרץ בספרות. הסימפוניות שכתב היידן באותה תקופה מכונות לעתים "סימפוניות הסער והפרץ", אף כי כינוי זה ניתן להן מאוחר יותר. ביניהן ניתן למצוא את סימפוניות 44, 45 ("הפרידה") ו-49, רביעיות "השמש" (אופוס 20), ואף כמה מבין סימפוניות "פריז" המאוחרות יותר.

סימפוניה מס' 25 של מוצרט שונה מרובן המכריע של הסימפוניות הקלאסיות בכך שהיא כתובה בסולם מינורי (מלבדה כתב מוצרט רק סימפוניה אחת בסולם מינורי: [[סימפוניה מס' 40 של מוצרט|הסימפוניה ה-40]], גם היא בסול מינור). מלבד הסולם, ניכרים בסימפוניה מאפיינים אחרים של הסגנון, כמו כתיבה סינקופלית ומנגינות זוויתיות, המתקשרים לסגנון הסער והפרץ.<ref>{{הערה|1=Wright, Craig and Bryan Simms. (2006) Music in Western Civilization. Belmont: Thomson Schirmer. Pg. 423 </ref>}} הייצוג המוזיקלי של עצבנות וסערת-נפש (עם מעברים חדים לנושאים רגועים יותר), וכן הכתיבה החדשנית-לזמנה מבחינה הרמונית ותזמורתית, מעידים על השפעתו של המלחין [[יוהאן בפטיסט ונהאל]] וכתיבתו הנעה בין קיצונויות רגשיות, יותר מאשר על הצטרפות מודעת לסגנון אמנותי מסוים.