ספר המדבר בארץ ישראל – הבדלי גרסאות

חוקרי ה[[גאולוגיה]] הראשונים באזור היו פיקרד וסלמוניקה, שביצעו את מחקרם בשנת [[1935]]. התוצאות פורסמו בכתב העת Journal of the Palestine Oriental Society. המטרה הייתה למצוא מקומות בהם הסיכויים למציאת מים גבוהים. המסקנה הייתה כי "קו עזה - באר-שבע הוא בעל נתונים גאולוגיים מועדפים להתפתחות נביעות" <ref>{{הערה|1=מקור:[http://www.boker.org.il/meida/negev/ww1/multi/multi2.htm רקע גאו היסטורי].</ref>}} בקידוחים שנערכו באזור נמצא [[מבנה (גאולוגיה)|מבנה גאולוגי]] המתאים להצטברות [[מי תהום]]. מכאן גם [[באר מים|בארות המים]] שבאזור.

ספר המדבר בארץ ישראל מאופיין במיעוט [[גשם|גשמים]] - ממוצע של 100 עד 400 מ"מ בשנה ואי-ודאות לגבי פיזור המשקעים לאורך השנים, במשך השנה ובמקומות פיזור הגשם. עקב כך, במרבית השנים כמעט ולא נראית בנוף צמחיה רצופה. יוצאות מהכלל שנים גשומות במיוחד בהן "מתכסה המדבר במרבדי ירק ובצמחי פריחה מרהיבי עין"<ref>{{הערה|1= מקור: '''אבי שמידע ודוד דרום''' עמ' כ"ג</ref>}}. כך היה למשל, בשנים 1980/1981 ו-1985/1986.

תכונה אופיינית לצמחים בספר המדבר היא ה"בשרניות" שלהם. העלים עבים וכאשר פוצעים אותם נוזל מהם ריר. אשר ליעודה של תכונה זו, קיימת סברה כי המטרה אינה לספק מים לצמח בזמן שאין הוא מוצא מקור ליניקה, אלא "למהול מלחים או חומצות הנמצאות בריכוז גבוה ברקמותיהם"<ref>{{הערה|1=מקור:'''אבי שמידע ודוד דרום''' עמ' כ"ז</ref>}}. ההוכחה לכך היא שכמות המים שצמח בשרני מאדה ביום אחד עולה על כמות המים שהוא אוגר ברקמותיו.

המחסור התמידי במים, התלות באספקת המים מהצפון, מעט הקידוחים שבוצעו באזור, תנאי האקלים וטיב הקרקע לא נתנו סיכויים טובים לפיתוח החקלאי של האזור. [[שלושת המצפים]] שהוקמו בנגב בשנת [[1943]] - [[בית אשל]], [[גבולות]] ו[[רביבים]], הצליחו לנצל את המים המקומיים לצורך חקלאות<ref>{{הערה|1= [[יואל דה-מלאך]] מרביבים הצליח לשכנע את ועדת האו"ם שהנגב עשוי להיות פורח וכך ב[[החלטת החלוקה]] הוא נכלל בתחום המדינה היהודית </ref>}}. לאור הניסיון של הקיבוצים הוקמו בנגב היישובים אחד עשר הנקודות במוצאי יום כיפור 1946 ובהמשך[[משאבי שדה]] ו[[שדה בוקר]]. יישוב חקלאי אחד והוא [[נבטים]], הוקם עם אחד עשר הנקודות מזרחית מבאר שבע עם מערכת אספקת מים מקומית.