קרבות רמלה – הבדלי גרסאות

[[מסגד]] קיסריה הפך ל[[קתדרלה]] שהוקדשה ל[[פטרוס הקדוש]], והעיר הוכרזה מרכז [[בישופות קיסריה]]. ‏‏<ref>{{הערה|1=‏[[יהושע פראוור]], תולדות ממלכת הצלבנים בא"י, [[מוסד ביאליק]], 1963 כרך א' עמוד 180-177‏</ref>}}

בלדווין ביצר את רמלה על ידי בניית מגדל אחד, ביצור שאין ביכולתו לעמוד בהתקפה של צבא מוסלמי ונועד - ככל הנראה לשמש לתצפית והתרעה. לאחר סיום מלאכת הבניה פנה המלך הצלבני ל[[יפו]] שם קבע את מיפקדתו, מנקודה זו יכול היה הצבא הצלבני הקטן לעקוב אחר תנועות הצבא המצרי ולהגיב להתפתחויות ומאידך לשמור על קשר עם [[צי|אוניות]] של הקומונות האיטלקיות ששייטו תכופות בחופי ממלכת ירושלים. לקראת סוף אוגוסט הגיע לידי המלך הצלבני הידיעה כי תגבורות מצריות הגיעו לצבא המצרי החונה באשקלון וכי המצרים מתארגנים לתנועה מתוך מטרה להתקיף את ירושלים. ‏‏<ref>{{הערה|1=‏Steven Runciman, '''A History of the Crusades''', Cambridge university press, 1952 ISBN 0521061628 עמוד 74 ‏</ref>}}

ביום [[7 בספטמבר]] [[1101]] הגיע הצבא המצרי את פאתי העיר רמלה. צבא זה היה בין הגדולים שנאספו עד לאותה עת כנגד ממלכת ירושלים, מקורות נוצריים של אותה תקופה ובעיקר פולשה משרטרז בספרו "ההיסטוריה של ירושלים" (Historia Hierosolymitana) ‏‏<ref>{{הערה|1=‏Fulk of Chartres, A History of the Expedition to Jerusalem, אוניברסיטת טנסי 1969‏ ‏</ref>}} מעריך את גודלו של הצבא המצרי ב 11,000 [[חיל פרשים|פרשים]], ו 21,000 [[חיל רגלים|חיילים רגלים]], צבא זה היה - למרות גודלו לא מוכן למלחמה וככל הנראה לוקה באימון ובציוד ולא מוכן לעימות עם פרשים צלבניים חמושים ומשוריינים בכבדות. במועצת מלחמה שנערכה ביפו יומיים לאחר מכן החליט המלך לצאת להתקפה על מנת ליטול את היוזמה ולנצל את גורם ההפתעה - היתרון היחיד שעשוי היה לעמוד לצד הצבא הצלבני. הצבא הצלבני מנה כמאתיים ושישים [[פרש כבד|פרשים]] וכתשעה מאות חיילים רגלים. ההבדלים בסדרי הגודל של הצבאות - הבדלים שילוו את רוב העימותים בין ממלכת ירושלים לצבאות המוסלמיים בעימותים העיקריים הם - על פניו מספיקים על מנת להכריע את המערכה, ולמרות שחוסר האימון וההכנה של הצבא המצרי וההססנות שלא לומר הפחדנות של מפקדיו עמדו העוכריו בעימותים אין אלא להעריך את יכולם הצבאית אומץ לבם והאמונה העיוורת של האבירים הצלבניים.

צי צלבני המורכב מאוניות איטלקיות פיזר ללא קרב של ממש את הצי המצרי ממול חומות יפו והסיר את האיום מהעיר.‏‏<ref>{{הערה|1=‏‏יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל. הוצאת דביר ומוסד ביאליק. הוצאה ראשונה 1963, עמוד 180 ‏</ref>}}

בתקופת הביניים בין עונת המלחמה של שנת [[1101]] לשנת [[1102]] הגיעו לחופי הארץ שרידי הכוחות של [[מסע הצלב של 1101]] ובלדווין קיבל את פניהם של הנסיכים הצרפתיים וחגג עימם את חג ה[[פסחא]] בירושלים, כוחות אלו נשארו בארץ בזמן לסייע בעימות הבא שנערך מול רמלה.‏‏<ref>{{הערה|1=‏http://crusades.boisestate.edu/Outremer/05.shtml‏</ref>}}

‏‏בתחילת חודש מאי [[1102]] נאסף צבא מצרי חדש שמנה כעשרים אלף חיילים ערבים מצרים, [[בדואים]] ו[[סודאן|סודאנים]] בפיקודו של '''שארף אלמעאלי''' - בנו של הווזיר אל אפדל, ולאחר כינוס והתארגנות באשקלון יצא הצבא אל האזור של רמלה - [[בית דגן]], והצליחו להגיע ללוד מקום מושבו של ה[[בישוף]] המקומי ולהצית את הכנסייה ה[[ביזנטיון|ביזנטית]] המשוקמת על שם [[גאורגיוס הקדוש|סנט ג'ורג]]. משם המשיך הצבא המצרי לכוון רמלה בעוד הבישוף של רמלה-לוד מזעיק עזרה. <ref>{{הערה|1=‏http://crusades.boisestate.edu/1101/11.shtml‏</ref>}}

ביום [[17 במאי]] נתקלו הפרשים הצלבניים בצבא המצרי, ומגע נוצר באופן מיידי, בעוד ה[[פרש קל|הפרשים הקלים]] המצרים מבצעים תמרון של איגוף לסגירת נתיב הנסיגה בחרו הצלבנים לתקוף את מרכז הכוח המצרי. תמרון זה הפתיע את המצרים וזרע בלבול בשורותיהם אך משהוברר כי הכוח התוקף זעיר בגודלו ואין הוא מגובה בכוחות נוספים הם סגרו על הפרשים המסתערים ובלמו את ההתקפה. אבירים מעטים הצליחו לברוח תוך כדי לחימה דרך הצבא המצרי ולהגיע ליפו. כמחצית מהאבירים הצלבניים נהרגו בעוד המלך ואבירים אחרים הצליחו לסגת אל הביצורים החלשים של רמלה שהוקפה על ידי הצבא המצרי והושמה במצור. ‏‏<ref>{{הערה|1=‏

A History of the Art of War in the Middle Ages : 378-1278Ad. Greenhill Military Paperback.ISBN 9781853673313 עמוד 290-295 ‏</ref>}}

הרקע למעשה החסד מצד הערבי היה מעשה חסד מצד המלך ב[[אביב]] של שנת 1101, אז תקף גדוד צלבני בפיקודו של בלדווין [[שיירה]] שעשתה את דרכה ב[[עבר הירדן]], רוב נוסעי השיירה ומלויה נטבחו והנשים והילדים נמכרו ל[[עבדות]]. בשיירה הייתה גם נסיכה ערבית - אשתו של הלוחם המוסלמי שהופיע ברמלה והיא בחודש האחרון ל[[הריון|הריונה]]. בלדווין שיחרר אותה ואת המשרתות שלה עם אספקה של מזון ו[[מים]] ו[[נאקה]] שתישא אותן למקום מבטחים. הנסיכה ילדה לצד הדרך ובעלה אסיר התודה הבטיח למלך כי הוא ישיב לו תודה בעתיד. ‏‏<ref>{{הערה|1=‏Steven Runciman, A History of the Crusades, Cambridge university press, 1952 ISBN 0521061628 עמודים 72 ו 77 מצטט מ Fulk of Chartres, A History of the Expedition to Jerusalem, ‏‏</ref>}}

למחרת יום הקרב הסתערו המצרים על המגדל המבוצר של רמלה והעלו באש את הביצורים. הצלבנים בחרו בקרב במקום מוות בשריפה ופרצו מהמגדל, מפקד המבצר '''קונרד''' ומאה אבירים נפלו בשבי ונלקחו למצרים, בעוד אבירים אחרים נהרגים תוך כדי הלחימה. כך הושמד מחצית כוחה הלוחם של ממלכת ירושלים המוערך על ידי [[יהושע פראוור]] ב 200 עד 400 פרשים. <ref>{{הערה|1=‏‏יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בא"י, מוסד ביאליק, 1963 כרך א' עמוד 180‏‏</ref>}}

במקביל - צי בן מאתיים ספינות [[אירופה|אירופאיות]] שעיקרן נושא [[עולה רגל|עולי רגל]] וחיילים מ[[אנגליה]], [[צרפת]] ו[[גרמניה]] פרץ את המצור הימי על יפו, הצי המצרי התפזר ללא קרב ואיפשר לכוחות הנוצריים להיכנס אל תוך העיר. ‏‏<ref>{{הערה|1=‏יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל. הוצאת דביר ומוסד ביאליק. הוצאה ראשונה 1963, עמוד 180 ‏</ref>}}

ביום ה[[27 במאי]] פרצו האבירים הצלבניים בראש צבא שמנה כ 8000 חיילים מתוך יפו ותקפו את הצבא המצרי שצר על העיר. מהלך הקרב איננו ברור דיו אך ככל הנראה הצבא המצרי ניסה - באמצעות נסיגה מבוקרת - למשוך את הפרשים הנוצריים אל השטח הפתוח ובו לנהל קרב כיתור והשמדה, התקפה מוחצת של [[חיל הפרשים]] הצלבני שברה את שורות הצבא המצרי ולאחר שעות מספר של לחימה עיקשת נסוגו המצרים וברחו לכוון אשקלון בהותירם את המחנה מול העיר בידי הצלבנים.‏‏<ref>{{הערה|1=‏Dupuy, R. E. & Dupuy, T. N. The Encyclopedia of Military History. New York: Harper & Row, 1977 עמוד 316 ‏</ref>}}

התבוסה המצרית ב[[קרב רמלה השני]] והפיאסקו של המסע באביב [[1103]] החלו לגבות את מחירם על יכולתה של מצרים להמשיך במסעי מלחמה כושלים. ומאידך עורר את הצלבנים להעמיק את חחיזתם ב[[מישור החוף]] וערי הנמל הפזורות לאורכו. בשנת [[1103]] יצא בלדווין במסע כנגד [[עכו]] ששימשה ריכוז לגדודים מצרים ומוסלמיים מקומיים שהיו פושטים על אזור חיפה ומנתקים את הדרך בין חיפה ונסיכויות הצפון ל[[קיסריה]]. תחילה פעל בלדווין לטיהור הכרמל משודדים ובאותה שנה הטיל מצור על עכו עצמה. המצור נכשל מחוסר צי צלבני שמנע הטלת בלוקדה על העיר מצד הים. ‏‏<ref>{{הערה|1=‏Steven Runciman, A History of the Crusades, Cambridge university press, 1952 ISBN 0521061628 עמוד 87 ‏</ref>}} בחודש מאי [[104]] הופיע בחופי הארץ צי מ[[גנואה]] ואחר חתימת הסכם על חלוקת שלל העיר עכו לאחר נפילתה הושמה העיר במצור פעם שנייה. הפעם ברח מפקד העיר המוסלמי - מצרי '''ט'הר אדאולה אל-גיושי''' ומצא מקלט ב[[דמשק]], נכבדי העיר שנותרו ללא מפקד פתחו במשא ומתן עם בלדווין וסוכם כי הרוצה להישאר בעיר יוכל לעשות כן וכל החפץ לעזוב יוכל לקחת את מטלטליו. ביום [[26 במאי]] לאחר 20 ימי מצור נכנעה עכו אך האיטלקים, שיכורים מניצחון טבחו בתושבי העיר. עכו, מקום הולדתו של הווזיר המצרי אל אפדל נפלה לידי הצלבנים, ועתה היה בידם נמל עמוק יחסית הניתן לשימוש בכל עונות השנה. עכו הפכה להיות הנמל העיקרי של ממלכת ירושלים והעיר נכנסה לתקופת פריחה העיקרית בתולדותיה.

טגתכין שנותר בדמשק ללא בעל ברית ותחת איום עם שטחי ה[[גולן]] ו[[החורן]] שהם בעלי חשיבות [[כלכלה|כלכלית]] אסטרטגית לדמשק חבר אל הווזיר המצרי אל אפדל וכוחות צבא מדמשק - כ 1300 קשתים רכובים נשלחו אל אשקלון דרך עבר הירדן ומדבר ה[[נגב]] בשנת [[1105]] להשתתף בקרב השלישי על רמלה. ‏‏<ref>{{הערה|1=‏‏‏יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל. הוצאת דביר ומוסד ביאליק. הוצאה ראשונה 1963, עמוד 183 ‏</ref>}}

הצבא הצלבני כלל את כל האבירים והלוחמים של ממלכת ירושלים, לבד ממספר קטן של לוחמים שנותרו כחיל מצב במבצרים ברחבי הארץ. סה"כ כלל הצבא כ 500 פרשים וכאלפיים חיילים רגלים אליהם הצטרף חיל המצב של ירושלים בפיקוד ה[[פטריארך]] הלטיני-צלבני כמאה וחמישים לוחמים ועימם [[הצלב האמיתי]]. לצידו של בלדווין רכב הטוען המוסלמי לכתר דמשק עם מספר לא ידוע של לוחמים.‏‏<ref>{{הערה|1=‏‏Steven Runciman, A History of the Crusades, Cambridge university press, 1952 ISBN 0521061628 עמוד 89 ‏</ref>}}

היסטוריונים בני זמננו נסמכים על מקורות מהמאה ה-12 מציינים כי לחימתו וניהול הקרב של בלדווין הוא שהכריע את הקרב - תחילה שבר את מהלך צבא דמשק שאיים על חלקו האחורי של המערך הצלבני ולאחר מכן הוביל את ההתקפה המכריעה על מרכז הצבא המצרי. ‏‏<ref>{{הערה|1=Smail, R. C. Crusading Warfare 1097-1193. New York: Barnes & Noble Books, (1956) 1995. ISBN 1-56619-769-4 עמוד 177‏</ref>}}. המצרים לא ניסו כלל להתבצר ברמלה שכבר הייתה בידם ונסו כל עוד נפשם בם דרומה לאשקלון - עובדה המראה על גודל הפחד מנחת זרועם של האבירים הצלבנים.

עם הגעת תגבורות בפיקודו של [[טנקרד]] ושאר נסיכי הצפון יצא הצבא הנוצרי בעקבות הצבא המצרי והגיע עד אשקלון, אך נסיון להטיל מצור על העיר נכשל - מחוסר בצי שיסגור את נתיבי האספקה של העיר מהים.‏‏<ref>{{הערה|1=יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל. הוצאת דביר ומוסד ביאליק. הוצאה ראשונה 1963, עמוד 180 ‏‏</ref>}}

אפיזודה זו, שלא הבשילה לכדי מהלך כולל הייתה [[סנונית]] המבשרת את העתיד, נפתחה הדרך לממלכת ירושלים לרכישת בעלי ברית מוסלמים על בסיס אינטרסים איסטרטגיים משותפים וחשיבות מבצרי עבר הירדן הובררה כבסיס לבריתות כנגד האיום מדמשק. ‏‏<ref>{{הערה|1=‏ ‏‏יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל. הוצאת דביר ומוסד ביאליק. הוצאה ראשונה 1963, עמוד 182‏</ref>}}

בסתיו של שנת [[1106]] יצא כוח פשיטה מצרי מאשקלון לכוון רמלה ויפו תוך ניצול העובדה שצבא ממלכת ירושלים עסוק היה במערכה בצפון. הגדוד המצרי שמנה כאלף פרשים תקף מחנה של [[עולה רגל|עולי רגל]] באזור העיר [[יפו]] ומשם פנה לרמלה בה היה חיל מצב של 8 אבירים בלבד, לאחר כיבוש העיר יצא מפקד יפו בראש כוח המצב של העיר לקדם את פני הרעה. במארב מתוכנן אליו נפלו הצלבנים הושמד רוב הכוח הצלבני ומפקד יפו ברח אל המחסה של חומות יפו והפרשים המצרים בעקבותיו. בהיעדר אפשרות לצור על העיר פנו המצרים לכוון ירושלים ובדרך תקפו [[בנאי (מקצוע)|בנאים]] שעמלו על הקמת [[מצודה]] באזור [[עמק איילון]] והרגו אותם ואת כוח האבטחה שליווה אותם. משנודע למפקד הגדוד המצרי כי הגוף העיקרי של צבא ממלכת ירושלים נמצא בדרך לירושלים הם בחרו להימלט לאשקלון. ‏‏<ref>{{הערה|1=‏Steven Runciman, A History of the Crusades, Cambridge university press, 1952 ISBN 0521061628 עמוד 91 ‏</ref>}}