|
[[הלכה|הלכות]] [[טומאה וטהרה]] מגדירות '''תהליכי טהרה''' כדי להיטהר מן הטומאות השונות. תהליך הטהרה הבסיסי נעשה על ידי [[טבילה (יהדות)|טבילה]] ב[[מקווה]] או ב[[מעיין]] לאחר היפרדות מהגורם המטמא, והמתנה עד ה[[ערב]]. בטומאות החמורות תהליכי הטהרה הם מורכבים יותר, וכוללים המתנה של כמה ימים, טקסי הזאה, ו/או הקרבת [[קורבן (יהדות)|קורבנות]]. קיימים סטטוסים הלכתיים שונים, כמו "[[טבול יום]]" או "מחוסר כיפורים", למי שהתחיל בתהליך הטהרה אך עדיין לא השלים אותו.
תהליכי הטהרה קיימים רק עבור [[אדם]] שנטמא וכן עבור רוב סוגי החפצים שנטמאו. לעומת זאת [[טומאת אוכלין|מזון]] או [[טומאת משקין|משקה]] שנטמאו,<ref>{{הערה|1=ספרא שמיני פרשתא ז, יג: "אי אתה שובר אוכלים ומשקים לטהרתו". תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף נב עמוד א, ראו רש"י ד"ה כי קמיבעיא לן אוכלין, וכן רש"י בשבת דף פד עמוד ב ד"ה והא לית.</ref>}} וכן [[טומאת כלים|כלים]] העשויים מ[[חרס]] שנטמאו<ref>{{הערה|1=ויקרא יא, לב-לג. על כלי זכוכית ראו לעיל: הלכות טומאה נוספות שקבעו חכמים.</ref>}} - אינם יכולים להיטהר על ידי תהליכי טהרה, והם נשארים טמאים עד שהם שיעברו תהליך שישנה אותם באופן מהותי כגון זריעה באדמה<ref>{{הערה|1=בדרך זו ניתן לטהר גם מים על ידי הצמדתם למאגר מים (הצמדה זו נקראת "השקה"), ובכך הם נעשים כחלק ממנו - משנה [[מסכת ביצה]] פרק ב משנה ג. להסברת הדבר [[ראו]] רש"י ל[[מסכת פסחים]] דף לד עמוד ב ד"ה מי החג.</ref>}} או שבירת הכלי.
==שלבי הטהרה הבסיסיים ==
השלב העיקרי בכל תהליך הטהרה הוא הטבילה של האדם או הכלי במקווה או [[טבילה במעיין|במעיין]] (מקור מים זורמים טבעי, ובלשון התורה: "מים חיים"). יוצא מכלל זה ה[[זב (טמא)|זב]], שחייב לטבול במעיין דווקא.
בתלמוד<ref>{{הערה|1=תלמוד בבלי מסכת יומא דף פח עמוד א</ref>}} קיים דיון האם "טבילה בזמנה מצווה", כלומר, האם יש מצווה להיטהר ביום המוקדם ביותר האפשרי. על פי הפסיקה המקובלת ההלכה היא ש"טבילה בזמנה אינה מצווה"<ref>{{הערה|1=שולחן ערוך אורח חיים סימן תריג סעיף יא</ref>}}, אבל כנראה שבזמן שבית המקדש היה קיים הקפידו על זירוז הטבילה במידת האפשר<ref>{{הערה|1=ראו "שערי היכל" על מסכת יומא (בהוצאת [[מכון המקדש]]) עמ' תיד הערה 6.</ref>}}.
===הערב שמש===
נאמר בתורה על כלי שנטמא ממגע שרץ: "בַּמַּיִם יוּבָא וְטָמֵא עַד הָעֶרֶב וְטָהֵר"<ref>{{הערה|1=ויקרא יא, לב</ref>}}. מכאן שגם לאחר הטבילה במקווה קיימת טומאה מסוימת עד הערב, ומצב זה נקרא "טבול יום". גם מי שטובל בלילה - נחשב "טבול יום" עד למחרת בערב<ref name{{הערה|שם="הערה_ד" />}}. דרגת הטומאה שלו היא כ"שני לטומאה", שאסור לו לאכול [[תרומות ומעשרות|תרומה]] והוא אף מטמא אותה במגעו, אבל מותר לו לאכול [[מעשר שני]]<ref>{{הערה|1=משנה מסכת נגעים פרק יד משנה ג</ref>}}. אך בשונה מכל שני לטומאה, שהחמירו עליו חכמים לטמא משקים במגעו, טבול יום שנגע במשקה אינו מטמא אותו<ref>{{הערה|1=משנה מסכת פרה פרק ח משנה ז</ref>}}. [[מסכת טבול יום]] במשנה מוקדשת להלכותיה של טומאה קלה זו.
==שלבי טהרה נוספים בטומאות חמורות==
משך ההמתנה משתנה בין הטומאות השונות:
* בטומאות הקשורות למחלה (זב, זבה, מצורע) - צריך הטמא לספור שבעה ימים מאז שנתרפא ("שבעה נקיים")<ref>{{הערה|1=במצורע אין צורך ב"שבעה נקיים" אך גם הוא ממתין שבעה ימים בין טהרתו בדם הציפור לבין הבאת קרבנותיו (שם פסוק ח).</ref>}}.
* נידה, בועל נידה, וטמא מת - טובלים ביום השביעי, כשהיום שבו הגורם המטמא נפסק נחשב ליום הראשון משבעת הימים.
* יולדת - טובלת ביום השביעי מאז לידת הבן, או הארבעה עשר מאז לידת הבת. גם לאחר מכן נשארת עליה טומאה קלה מסוימת עד יום הארבעים ללידה בלידת בן, או עד היום השמונים ללידה בלידת בת.<ref>{{הערה|1=ויקרא יב, ד-ה</ref>}} במשך הזמן הזה דינה של היולדת הוא כ"טבול יום", והיא נקראת "טבולת יום ארוך"<ref>{{הערה|1=תלמוד בבלי מסכת נידה דף כט עמוד ב</ref>}}
הטמאים שטומאתם נמשכת מספר ימים יכולים לטבול ביום האחרון לטומאתם החל מן הבוקר, פרט לנידה ויולדת, שטובלות רק בצאת היום<ref name{{הערה|שם="הערה_ד">|1=תלמוד בבלי מסכת פסחים דף צ עמוד ב</ref>}}.
===טקסי הזאה===
בשתי הטומאות החמורות ביותר – טומאת מת וטומאת מצורע – יש צורך בטקסי הזאה מיוחדים על מנת להיטהר.
* '''טהרת טמא מת''' - אדם או כלי שנטמא ממת, זקוק לטהרתו לאפר [[פרה אדומה]] (אפר מפרה אדומה שנשחטה ב[[הר הזיתים]] מול מקום [[בית המקדש|המקדש]], ובשרה נשרף שם). על כל אדם וכלי שנטמא יש להתיז ("להזות") פעמיים מי מעיין ("מים חיים") שמעורב בהם אפר זה: ביום השלישי מאז שנטמא (כולל יום הטומאה) וביום השביעי. לאחר ההזאה השנייה הוא טובל, ונטהר בערב. בימינו, בהיעדר פרה אדומה, אין כל דרך להיטהר מטומאת מת. זהו הגורם המרכזי לקושי בקיום חיי הטהרה בימינו<ref>{{הערה|1=על אף שיש טמאים שזקוקים לקרבן להשלמת טהרתם, וגם זה אינו אפשרי בהיעדר [[בית מקדש]], אבל טומאתם של הזקוקים לקרבן היא טומאה קלה יחסית, המונעת רק מכניסה לבית המקדש ומאכילת קרבנות, ואילו טמא מת הוא אב הטומאה. ועוד: לגבי הגברים, המקרים בהם הטמא צריך להביא קרבן הם מחלות נדירות (זיבה וצרעת). רק בנשים שכיחה טומאת היולדת.</ref>}}.
* '''טהרת מצורע''' - טקס הטהרה של מצורע שהתרפא מתחלק לשלושה שלבים<ref>{{הערה|1=ויקרא פרק יד, משנה מסכת נגעים פרק יד, רמב"ם משנה תורה, ספר טהרה, הלכות טומאת צרעת פרק יא, וספר קרבנות, הלכות מחוסרי כפרה פרקים ד-ה.</ref>}}: א. התזה ("הזאה") עליו מדם ציפור ומי מעיין: ביום שבו ה[[כהן]] קובע שהמצורע נרפא מצרעתו, עליו להביא שתי ציפורי [[דרור הבית|דרור]] וכלי חרס ובו מי מעיין ("מים חיים"). הכהן שוחט את אחת הציפורים, כך שדמה ישפך אל תוך המים שבכלי החרס. לאחר מכן לוקח הכהן את הציפור החיה, ומצרף אליה ענף של עץ [[ארז]] וענף מצמח ה[[אזוב מצוי|אזוב]], בתוספת [[צמר]] צבוע ב[[תולעת שני]]. את כל אלה טובל הכהן במים המעורבים בדם, ומתיז ("מזה") על המצורע שבע פעמים. לאחר מכן הכהן שולח לחופשי את הציפור החיה. ב. גילוח שער כל גופו וטבילה במקווה לו ולבגדיו. ג. גילוח וטבילה נוספים כעבור שבעה ימים. במשך השבוע שבין הטבילות המצורע נקרא "מצורע בימי ספרו". הוא נחשב עדיין "אב הטומאה", המטמא אדם וכלים במגעו, אך לא בדרגת חומרתו הקודמת, והוא מותר להיכנס לעיר.{{הערה|כלים פרק א משנה א, נגעים פרק יד משנה ב}}
===השלמת הטהרה בהקרבת קורבנות===
לארבעה סוגי טומאות קבעה התורה שעליהם להביא קורבן להשלמת טהרתם, והם: זב, זבה, יולדת ומצורע. עד הבאת הקרבן אסור להם להיכנס ל[[בית המקדש]] ולאכול מן הקרבנות, ומצב זה נקרא '''מחוסר כיפורים'''<ref>{{הערה|1=משנה מסכת כלים פרק א משנה ח, ומסכת נגעים פרק יד משנה ג.</ref>}}:
* '''זב וזבה''' - מביאים את קורבנם ביום השמיני מאז שהתרפאו (לאחר "שבעה נקיים" וטבילה במקווה), והוא מורכב משני עופות, אחד ל[[חטאת]] והשני ל[[קורבן עולה|עולה]].
*'''יולדת''' - מביאה את קורבנה ביום הארבעים ואחד ללידת בן, או השמונים ואחד ללידת בת, והוא מורכב מכבש לעולה ועוף לחטאת. אם מצבה הכלכלי אינו מאפשר קניית כבש - יכולה היא להחליף אותו בעוף לעולה.
|
