ספיריטואלז – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ בוט: החלפת תגית ref בתבנית הערה |
הרחבה בהסתמך על עבודת MA שלי |
||
שורה 34:
==טענות למסרים חבויים==
בספרים רבים ובאתרי אינטרנט נטען כי שירים כמו “Wade in the Water” כוללים הוראות מפורשות לעבדים נמלטים כיצד להתחמק מרודפיהם ובאיזה נתיב עליהם לבחור בדרכם לחופש. לכאורה, ממליץ שיר זה לעזוב את האדמה היבשה ולבחור את דרך המים כאסטרטגיה להטעות את [[כלב דם|כלבי הדם]] הרודפים. נטען גם כי השירים “The Gospel Train” ו-“Swing Low, Sweet Chariot” מכילים רמזים מוסווים לעבדים לגבי דרך הבריחה. מקורות רבים אף טוענים כי השיר "Follow the Drinking Gourd" מכיל למעשה מפת קוד לנתיב הבריחה. טענות אלו, הנפוצות מאוד, אינן עומדות במבחן של בדיקה רצינית. לדוגמה, אין שום עדות אמיתית לשימוש ב"שירים מקודדים".
עם זאת, הספיריטואלז היו מקור למסרים סמליים רבים, כולל תקווה, נחמה, וגאולה ב{{ה|עולם הבא}}, וכן דרך לביטוי תשוקה, רחמים, התלהבות, השראה ותקווה לשחרור על ידי הימכרות למשחררי עבדים או על ידי הגעה למדינות מצפון ל[[קו מייסון דיקסון]] או ל[[קנדה]] על ידי [[מסילת הרכבת המחתרתית]]. הספיריטואלז, בעיקר שירי הדת שביניהם, שיקפו תקוות ורגשות אלה. העבד המשוחרר [[פרדריק דאגלס]] טען: "בקהלים שנכחו בפגישות התחיה ובפגישות המחנה, היו [[כושי]]ם רבים. אלה מצאו במסרי הגאולה הלוהטים, תקווה וסיכוי להיחלץ מייסוריהם הארציים." {{הערה|Frazier, E. Franklin., The Negro Church in America (N. Y.: Schocken, 1963), p. 8}}
<div style="direction: ltr;">
Gonna shout trouble over <br/>
When I get home. <br/>
No mo' prayin' an' no mo' dyin' <br/>
When I get home. <br/>
Meet my father <br/>
<br/> When I get home.
By and by, I'm goin' to lay down this heavy load. <br/>
<br/> By and by, by and by, I'm goin' to lay down this heavy load.
</div>
"לעתים קרובות הייתי מוכה-תדהמה, מאז הגעתי לצפון, בשמעי אנשים שהיו מסוגלים לדבר על השירה בקרב העבדים כעדות לשביעות-רצונם ולאושרם", כתב דגלס, "קשה לשער טעות גדולה יותר. עבדים שרים בעיקר כאשר הם אומללים ביותר. שירי העבד מייצגים את צער-ליבו, והוא חש הקלה באמצעותם, ממש כפי שללב הדואב מוקל על-ידי הבכי." ב-1867 טענה אספנית לבנה של שירי-עם שחורים, לוסי מק'קים (McKim), ששירי עבדים אינם מבטאים רק מצוקה, אלא גם מנחמים את השר על מצוקתו. שירים אלו "הם התגלמותם של הצער והסבל הרגשי והגופני של גזע מוכה, 'שסתום הבטחון' של מחאתם ומרידתם נגד הדיכוי. 'גן-עדן' עבור העבד אינו רק, או בעיקר, מענק על מעלה שבו, אלא מפלט מהשוט. Heab`n shall-a be my home`’ הוא הנחמה עבור `Poor Rosy, Poor Gal`". "השירים היו תיעוד, לא לשביעות-רצונם של העבדים, אלא לערך שהם ייחסו לחוויית הרגעים האינטנסיביים של חייהם יחד", כנסיון להתעלות על מצוקות היום-יום ועל טראומת העקירה, הבידוד מבני-משפחה, וההשפלה. {{הערה|Gates, Henri Louis, The Classic Slave Narratives (N.Y: Mentor, 1987), p. 263.}}
העבד ואדונו ביקשו שניהם ליצור עבור העבד, כל אחד מסיבותיו הוא, סביבה בטוחה לביטוי רגשות, מעין "אזור סטרילי". המשעבד ביקש למנוע מתחים ומרידות, ולשמור על כוח האדם שלו מרוצה ככל האפשר, שכן עבד מרוצה הוא עבד יעיל יותר. העבדים נזקקו לדוגמאות של חסד ונחמה, כאישוש וכאישור לצפוי להם אחרי המוות: מנוחה נצחית לצד האל.
<div style="direction: ltr;">
I'm gonna lay down this world, <br/>
I'm gonna shoulder up my cross <br/>
Going home, to the Promised Land <br/>
<br/> And be free.
</div>
בין ימי החגיגה המועדפים היו [[פסח]] ו[[חג המולד]]. בעלי העבדים הטמיעו בעבדיהם ריטואלים של חגים אלו, בעלי תכנים של חרות וגאולה, מתוך הנחה - שהתבררה כמוצדקת - שהשראתם הרוחנית של ריטואלים אלו, תחפה על המצוקה הפיזית. התקווה שהציעו החגים נעדרה מחיי העבד ולמרות זאת לא הפכו העבדים את הסתירה הזו למניע למרד אלא בעיקר השתמשו בה למקור לנחמה. בין הסיבות הבולטות לשירתם מנו עבדים רבים את הרצון "לסלק את הבעיות" ו"כאות הודיה על כך שהאל וישו סלחו על החטאים."
העבד מצא נחמה בדמיון [[גן העדן]], גאולת האל, סיפורי [[הברית הישנה]], או במחשבה על השחרור, אם באפריקה, בצפון החופשי של הברית או בקנדה. הספיריטואלז שאבו השראה מסיפורי הברית הישנה, מסבלות ה[[עם ישראל|עברים]] כעבדים, ומעלילותיהם בדרך לשחרור. השיר "Dese bones gwine to rise again" היה מחווה ושאב השראה מ[[חזון העצמות היבשות]] של [[יחזקאל]], והשיר "And Moses said to Pharaoh: let my people go" שאב השראה מסיפור [[יציאת מצרים]] כסמל ל[[גאולה]] אישית:
<div style="direction: ltr;">
O my Lord delivered Daniel,<br/>
O why not deliver me too?<br/>
He delivered Daniel from de lion’s den,<br/>
Jonah from de belly ob de whale,<br/>
And de Hebrew Children from de fiery furnace,<br/>
And why not every man? <br/>
There is a land of pure delight, <br/>
<br/> Where saints immortal reign.
Infinite day excludes the night, <br/>
And pleasures banish pain. <br/>
There everlasting spring abides. <br/>
And never-with'ring flow'ers; <br/>
Death, like a narrow sea divides <br/>
This heav'nly land from ours. <br/>
Sweet fields beyond the swelling flood, <br/>
Stand dress'd in living green; <br/>
So, to the Jews, old Canaan stood, <br/>
While Jordan rolled between.{{הערה|Southern Eileen, The Music of Black Americans: A History (N. Y.: Norton. 1971, p. 88)}}<br/>
</div>
עבדים שחוו חזיונות גאולה הפיצו אותם במהירות, על פני מרחבים ניכרים, בהתאם למסורת התרבותית האורלית האפריקנית, וכך גרמו לעבדים רבים לחקותם, בין אם באופן אופורטוניסטי, בין אם באופן כֶּן. חזיונות הגאולה שימשו כתשתית סמלית ונראטיבית לחזיונות אפוקליפטיים של מלחמת שחורים בלבנים, חזיונות שתיארו מלחמה זו כמלחמה כוללת, בה ינצחו השחורים ולא יִוַתרוּ לבנים. המצע הנראטיבי לחזיונות אלה כלל שימוש באלוהים, בשטן ובמעמד "יום הדין". חזיונות אלו, הגם שעשויים היו להתפרש בעיני הלבנים כקריאה למרד, חיזקו את תחושת הקהילה והאחדות בקרב העבדים, גם אם לא זו היתה מטרתם המקורית של המְנַצְרים הלבנים, בעלי העבדים.
היו עבדים שביססו תקוות לשחרור על תסריטים ארציים הקשורים בנצרות, תסריטים שלחזיונות לא היה בהם תפקיד: הם קיוו שהמלך [[ג'ורג' השלישי]] יוציא צו לפיו כל נוצרי הוא חופשי; הם הסתמכו על דוקטרינות כנסייתיות בעניין המעמד האנושי והמוסרי שמקנה ה[[הטבלה]], וניסו למצוא דרך לעגן מעמד שוויוני זה באופן חוקי ומשפטי, עד שמועצותיהן של [[שלוש עשרה המושבות]] קבעו, בשורת חוקים שהתקבלו בשליש האחרון של המאה ה-17, שההתנצרות, אין בה כדי לשנות מעמד חוקי של עבד; היו שיזמו מרידות, והסתמכו על המסגרת הנוצרית שאפשרה להם להתכנס, לכאורה לשם פולחן, על-מנת לתכנן מרידות ואף לבחור מנהיגים. (מורגן קורא לכך "אינטרפרטציה רדיקלית של הבפטיזם").{{הערה|Morgan Phillip, Slave Counterpoint (N. C.: The Univ. of N. C. Press, 1998, pp. 648-649)}} היו מטיפים שעודדו פרשנות זו, של "יציאת בני ישראל של הזמן הזה מעבדות לחירות", כגון דייוויד מרגייט (Margate), מתודיסט שחור מאנגליה, אשר הזכיר, בדרשה שנשא ב-1774 בדרום קרוליינה, את גורלם של המצרים, הנוגשים, שטבעו בים האדום, ברמז ברור לתקופתו שלו. בתגובה דרשו ממנו בני המושבות הלבנים שיחזור לאנגליה, וכך אכן עשה, כעבור שנה.
לאחר שנכשלה תכניתם הראשונה של פרדריק דגלס וחבריו לברוח מעבדות ב-1835, כתב: "תכופות היינו עולצים, שרים המנונות ומצהירים הצהרות של שמחה, שנימתן נשמעה מנצחת, ממש כאילו כבר הגענו לארץ של חירות ובטחון. אך משקיף בוחן אולי היה מבחין בשירתנו החוזרת של
<div style="direction: ltr;">
‘O Canaan, sweet Canaan, <br/>
I am bound for the land of Canaan,’<br/>
</div>
בדבר-מה נוסף, מעבר לתקווה להגיע לגן-עדן. התכַּוונו להגיע לצפון – ו'''הצפון''' היה כנען שלנו [הדגשתו של דגלס]".{{הערה|Levine Lawrence W., "Slave Songs and Slaves Consciousness", in T. K. Hareven (ed.), Anonymous Americans: Explorations in Nineteenth-Century Social History (Englewood Cliffs, N.J.: Prentice-Hall, 1971), p. 163)))}}
השיר הבא ביטא באופן מפורש יותר את שאיפות החרות:
<div style="direction: ltr;">
Run to Jesus, shun the danger,<br/>
I don’t expect to stay much longer here.<br/>
</div>
אפילו את השיר “We`ll soon be free / When de Lord will call us home”, אשר כוונתו לעולם הבא, פירש עבד צעיר כך: “de Lord means for say de Yankees.”. השחרור שהתכוון אליו העבד, היה זה שיבוא מידי הצפוניים.
[[הרייט טובמן]], שפחה שברחה וסייעה לאחר מכן לשחורים נוספים לברוח, השתמשה בשיר כדי להודיע לעבדים אודות קרבתה:
<div style="direction: ltr;">
Dark and thorny is de pathway <br/>
Where de pilgrim makes his way; <br/>
But beyond dis vale of sorrow <br/>
Lie de fields of endless days.{{הערה|Southern Eileen, The Music of Black Americans: A History (N. Y.: Norton. 1971, p. 130)}}<br/>
</div>
==איסוף השירים ופרסומם==
| |||