מכניקת הקוונטים – הבדלי גרסאות

 

* תכונות פיזיקליות מדידות מסוימות, כמו רמות ה[[אנרגיה]] באטום [[מימן]], מקבלות ערכים בדידים (דיסקרטיים, "מקוונטטים") ולא רציפים. תופעה זו נקראת קווינטוט, או [[קוונטיזציה]], והמרווחים הקטנים ביותר בין הערכים הבדידים נקראים [[קוונט]] (קוונט - מלטינית : כמות). גודל של קוונט טיפוסי משתנה ממערכת למערכת.

יסודות מכניקת הקוונטים הונחו ברבע הראשון של [[המאה ה-20]] תחילה בעבודותיהם של [[מקס פלאנק]] ו[[אלברט איינשטיין]] שפותחו והורחבו על ידי [[לואי דה ברויי]], [[נילס בוהר]] ואחרים. התאוריה בכללותה גובשה במקביל באמצע [[שנות ה-20 של המאה ה-20|שנות ה-20]] על ידי [[ורנר הייזנברג]] על בסיס [[מכניקת המטריצות]] ותוצאתה [[עקרון אי הוודאות]], ו[[ארווין שרדינגר]] (ראו [[החתול של שרדינגר]]), על בסיס [[מכניקת הגלים]] בה המצב הקוונטי מתואר על ידי [[פונקציית הגל]]. לאחר מכן היא המשיכה לצמוח הודות לתרומתם של [[פול דיראק]], [[מקס בורן]], [[ג'ון פון נוימן]] ונוספים ובמחצית השנייה של המאה ה-20 על ידי [[ג'ון ארצ'יבלד וילר]], [[ריצ'רד פיינמן]] ומדענים רבים. היבטים בסיסיים מסוימים בתאוריה עדיין נחקרים בעיקר בתחום [[עיבוד אינפורמציה קוונטית]]. כמו כן, מכניקת הקוונטים מהווה תאוריה בסיסית לתחומים שונים בפיזיקה וב[[כימיה]], בכלל זה [[פיזיקת חומר מעובה]] ("מצב מוצק"), [[כימיה קוונטית]], [[אלקטרומגנטיות]] ב[[חומר]] ו[[פיזיקת חלקיקים]].

 

 

הפרשנות לתוצאות של מכניקת הקוונטים עדיין שנויה במחלוקת, ולמרות ש[[פרשנות קופנהגן]] ה[[הסתברות|הסתברותית]] היא המקובלת והפופולרית מכולם, יש בה לא מעט בעיות (כגון [[קריסת פונקציית הגל]], [[בעיית המדידה]] ועוד). במהלך השנים הציעו הפיזיקאים פירושים נוספים, כאשר המפורסם מביניהם הוא [[פירוש העולמות המרובים]] של [[יו אברט]], שאחר כך פותח בידי פיזיקאים אחרים, כגון [[לב ויידמן]]. בעקבות התפתחות התורה של [[דה-קוהרנטיות קוונטית]], מרבית הפיזיקאים רואים את הוויכוח בין הפרשנויות השונות כפילוסופי בלבד.