מעמד הקרקעות ביהודה ושומרון – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
אין תקציר עריכה |
|||
שורה 16:
לאחר [[המערכה על סיני וארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה|כיבוש ארץ ישראל בידי הבריטים]] והסדרת המנהל האזרחי בה בראשית שנות ה־20 של המאה ה־20, נערכו שינויים מקיפים בחוקי הקרקעות העות'מאנים (פקודת הקרקעות הבריטית התפרסמה ב־[[1928]]), כאשר חלקם התבססו על חוקים עות'מאנים שפורסמו זמן קצר לפני פרוץ [[מלחמת העולם הראשונה]] ולא הגיעו לידי מימוש. עם זאת, חוקי הקרקעות העות'מאנים נשארו הבסיס לדיני הקרקעות המנדטוריים. כל הסמכות בנושאי קרקעות עברה ללשכת המקרקעין המנדטורית (במקום חלוקת סמכות עם בית הדין השרעי), והוחל בהכנות ליסוד [[קדסטר]] מודרני שיכלול מיפוי והסדרת בעלות על הקרקעות בכל רחבי ארץ ישראל.
על רקע המאמץ העצום שנדרש למיפוי ומדידיה מקיפים בכל הארץ, הוחלט לרכז את המאמץ בקרקעות חקלאיות ובאזור מישור החוף והעמקים. עד שלהי תקופת המנדט הבריטי
בתקופת השלטון העות'מאני, בנסיון לעודד את פיתוח הארץ, ניתנה אפשרות לתושבים לעבד קרקעות נטושות מסוג 'מוואת' ולקבל עליהם זכות חזקה כקרקע מסוג 'מירי', בתנאי שהכניסה לקרקע הייתה בהסכמת פקיד המקרקעין. אפשרות זו בוטלה בראשית ימי השלטון המנדטורי, והמעבד קרקעות 'מוואת' ללא היתר נחשב אף כ[[השגת גבול|משיג גבול]]. עם זאת, פקודה זו לא נאכפה בהמשך, ובמהלך תהליך הסדרת בעלות הקרקעות בתקופה המנדטורית ובתקופה הירדנית, הוכרה בעלות מעבדי אדמות מסוג 'מוואת', ואף ישראל אימצה מאוחר יותר מדיניות זאת, ונמנעה מלהכריז על אדמות מדינה בכל קרקע שהייתה מעובדת, אף שהוגדרה כקרקע מסוג 'מוואת'. למחזיק קרקע במשך כ־10 שנים ללא התנגדויות ניתנה זכות לרישום הקרקע על שמו כקרקע מסוג 'מירי'.
| |||