ועידת הוותיקן השנייה – הבדלי גרסאות

'''בפרק הראשון''' של המסמך, תחת הכותרת "המיסטריה של הכנסייה" מופיע המשפט: "היסוד של כנסיית הנוצרי הוא האמונה שהכנסייה היא אחת, קדושה, קתולית ושליחה של המושיע.... הכנסייה הזאת הקיימת ומאורגנת בעולם הנוכחי, מתקיימת ככנסייה הקתולית, מנוהלת על ידי הממשיך של פטרוס [קרי, האפיפיור] ועל ידי הבישופים בשיתוף פעולה איתו" (סעיף 8). מיד לאחר מכן מופיע: "אף על פי כן, הרבה רכיבים של קדושה ואמת נמצאים מחוץ לתחום זה".

'''בפרק השני''', תחת הכותרת "עם הבחירה", הוועידה מלמדת כי רצון אלוהים שומר על האנשים לא כפרטים אלא כקבוצה. זאת הסיבה לכך שאלוהים בחר בעם ישראל להיות לעמו וכרת עמו ברית, ברית ששימשה כהכנה וכתבנית לברית אשר אושרה מחדש על ידי ישו שיצר עם אלוהים חדש, שאמור להיות יחיד, והיא אינה קשורה לבשר אלא קשורה לרוח שנקראת הכנסייה של המושיע (סעיף 9). כל המין האנושי נחשב כשייך לכנסייה. לא כולם משולבים בכנסייה אולם "הכנסייה יודעת כי היא מקושרת בדרכים רבות לאלו שמכבדים את ישו אולם אינם מקבלים את האמונה הקתולית בשלמותה או לא שומרים על אחדות או קשר עם ממשיכי פטרוס" (סעיף 15) ואף עם "אלו שאינם מקבלים את הברית החדשה" (כולל היהודים והמוסלמים שמוזכרים במפורש) (סעיף 16). הרעיון של פתיחות ל"כופרים" הפרוטסטנטים היה המקור לבעיות החמורות ביותר עם הקבוצות האולטרה קתוליות, בגלל התייחסותם לפרוטסטנטים כאויב בגלל פעולותיהם כנגד הכנסייה ב[[המאה ה-16|מאה ה־16]].

'''הפרק השלישי''', "ההיררכיה של הכנסייה", עוסק בקווים המנחים של הסמכויות המהותיות של הבישופים והאפיפיור.

הפרקים הבאים עוסקים במשפטים, בקריאה לקדושה, באנשי הכנסייה, [[צליינות|בצליינות]] של הכנסייה ובמריהוב[[מריה הקדושה]]. הפרק בנושא הקריאה לקדושה משמעותי כי הוא קובע כי קדושה איננה רק לכמרים ולאנשי הכנסייה אלא כל המאמינים נקראים לה. כמובן, שזאת הייתה המדיניות הרשמית מאז ומעולם, אולם רבים חשו שרעיון זה התערפל בתודעת הציבור הרחב.

בשנת [[1969]], בעקבות הוועידה פרסם האפיפיור את ה[[בולה אפיפיורית|בולה]] ''Pontificalis Domus'', שתפקידה לארגן מחדש את התפקידים והמשרות של [[הקוריה הרומאית]], להפוך אותה לגוף מתפקד באופן יעיל מול אתגרי החיים המודרניים באמצעות ביטול משרות רבות ששימשו כתארי-כבוד בהם נשאו באופן מסורתי נציגים ממשפחות רומא העשירות ומינוי מועצות אפיפיוריות לטיפול בנושאים שונים כגון הכוונה דתית וקשר עם מאמינים ובני דתות אחרות. התהליך הסתיים ב-[[1988]] עם פרסום הפרק החוקתי ''Pastor Bonus'' על ידי [[יוחנן פאולוס השני]].