איפיגניה באאוליס – הבדלי גרסאות

המקהלה מתמקדת בתיאור של מה שרואות עיניה, [[אפיסודה]] שאינה קשורה לקטע הקודם של העלילה. שוב זו דוגמה לחוסר העקביות של המחזה. ההנחה היא שאוריפדס במכוון עשה זאת מאחר ותיאורים שכאלה אופינים ל[[קומדיה]]. המהקלה מעלה את הערך היווני העמוק של אחראיות האדם בעולם, ללא עניין רב בכוונות שלו. המקהלה מתייחסת בדבריה ל[[חטיפת הלנה]] ולמשפט פאריס. הלנה הובטחה לפאריס בידי אפרודיטה, אך הוא נענש מאחר והלנה הייתה אישה נשואה. כלומר אפרודיטה היא זו שהניעה את פאריס לבצע [[היבריס]] אבל בסופו של דבר פאריס הוא זה שהחליט לממש את המתנה. פאריס היה קורבן לא פחות מהלנה. כל אלה שבה היה בוחר, הייתה מובילה לכך ששתים אחרות, היו כועסות אליו. במילים אחרות בני האדם הם קרבנות האלים אבל הם נשפטים על פי הקריטריונים האנושיים. בנוסף, המקהלה חושפת את הניגוד בין ציר האנכי למאזן, מצד אחד המקהלה מתפעלת מהצי היווני, שעומד לצאת ולנקום את נקמת הבעל הנבגד, אך מצד שני מתארת אותו כנמצא במצב של בטלה (מאחר והצי תקוע בגלל שאין רוח). הפיצול (בין אלים לאדם, בין בטלה למשימה למלחמה) תחזור לאורך כל המחזה. המחזה הוא דיס-הרמוני השואף לפירוק וחוסר התאמה.

 

 

אגממנון מצידו מאשים את מנלאוס בלשון ערמומית, בעל כושל, שמעוניין רק באשתו היפה. אגממנון גם מציין שהוא היחיד שיכול להנהיג את המשלחת, ואילו למנלאוס אין התכונות הדרושות לכך. הוא מוסיף שהוא לא מוכן לשחוט את בתו בשביל אישה כהלנה, מגדיר את ההחלטה לשחוט את איפיגניה כטעות, ואת ההחלטה המחודשת שלו כהתפכחות.

אגממנון בוכה, מרגיש שעולמו חרב עליו ושהוא לכוד בין [[המקרה והכורח|המקרה (Τύχη) לכורח (ατυχία)]]. הדימוי שהוא מתאר על הרצח העתידי של בתו מזעזע והוא מאשים את פאריס בכל הסיפור. אבל, בשלב הבא, יש הפכפכות והיפוך מוחלט בתפקידים. אגממנון מתכנן לרצוח את בתו, ולא ברור מדוע הוא שינה את דעתו. עוד פחות מזה ברור מדוע מנלאוס מחליט לאמץ את העמדה נגד שחיטת הבת. כבר בשלב זה נראה, את מה שראה [[אריסטו]] כמאפיינים הגרועים ביותר במחזה לדמויות, חוסר עקביות.

 

 

===שיר מקהלה ===