|
בשנת [[586 לפני הספירה]] (ועל פי [[הכרונולוגיה המקראית והמסורתית|המסורת היהודית]] בשנת [[שנים עבריות ג'ש' - ג'שצ"ט|ג'של"ח]], [[המאה ה-5 לפנה"ס|422 לפנה"ס]]) בא [[נבוכדנאצר השני]] מלך [[בבל]] בראש צבאו אל [[ירושלים]], ולאחר [[מצור]] ממושך נפרצה [[חומת ירושלים|חומת העיר]], וכעבור שבועות אחדים נכבשה העיר ו[[בית המקדש הראשון]] נשרף ונחרב.
אחרון [[מלכי יהודה]], [[צדקיהו המלך]] ניסה
אחרון [[מלכי יהודה]], [[צדקיהו המלך]] ניסה להימלט לערבות [[יריחו]], אך נתפס על ידי הבבלים והוגלה. הבבלים החריבו כליל את ירושלים, והגלו את רוב העם ל[[בבל]] (התאוריה המקובלת סוברת שרק ה[[אצולה]] הוגלתה, עקב הקושי להעביר המוני אדם למרחק כה רב, והעובדה שהבבלים לא נהגו להגלות קהילות שלמות), והשאירו ב[[יהודה (חבל ארץ)|יהודה]] את רוב התושבים, אשר היו [[עובד אדמה|עובדי האדמה]]: "כורמים ויוגבים" ודלת העם, על מנת לספק מזון לאנשי הצבא ולפקידות הבבלית שהושארה ביהודה.
מלך בבל מינה לאוכלוסייה זו נציב יהודי, הוא גדליהו בן אחיקם, אשר על פי המתואר בתנ"ך נכנע בזמן המצור, כפי שדרש [[ירמיהו]] הנביא{{הערה|רש"י ומצודות על ירמיהו לט יד}}, ולכן לא נענש בגלות בידי הבבלים. מאוחר יותר ירמיהו הנביא בחר לשבת עם גדליהו במצפה.{{הערה|ירמיהו מ ו}}
==גדליהו בן-אחיקם וסופה של ההנהגה היהודית ביהודה==
|
