הסכם ברטון-וודס – הבדלי גרסאות

'''הסכם ברטון-וודס''' (באנגלית '''Bretton-Woods''') הוא הסכם [[סחר בינלאומי|סחר]] אשר קבע את [[שער חליפין|שערי החליפין]] של מטבעות בין [[מדינה מפותחת|המדינות המפותחות]]. ההסכם נחתם במהלך ועידת פסגה כלכלית בינלאומית שנערכה ב[[יולי]] [[1944]] בעיירה ברטון-וודס שב[[ניו-המפשייר]] שב[[ארצות הברית]] ומכאן שמו. [[ועידת ברטון-וודס]] נועדה להניח את היסודות לשיטה הפיננסית העולמית לאחר [[מלחמת העולם השנייה]] והשתתפו בה 44 מדינות. בעקבות הוועידה הוקמו [[קרן המטבע הבינלאומית]] ו[[הבנק העולמי]]. ההסכם התבסס על עקרונות ה[[כלכלה קיינסיאנית|כלכלה הקיינסיאנית]] שפותחה על ידי ה[[כלכלן]] ה[[בריטים|בריטי]] [[ג'ון מיינרד קיינס]], אשר דגלו ב"[[מעורבות ציבורית|כלכלה מתערבת]]", מעורבות ממשלתית בכלכלה.

ההסכם קיבע את ערכם של מטבעות בינלאומיים מול ה[[דולר אמריקני|דולר האמריקאי]]. בכך ביטא ההסכם הלכה למעשה את הפיכת ארצות הברית למעצמה כלכלית עולמית. ערכו של הדולר עצמו נקבע ל-$35 ל[[אונקיה|אונקיית]] [[זהב]], ומכיוון ששאר המטבעות הוצמדו לדולר - נכפה על המדינות [[תקן הזהב]] בעקיפין. ההסכם נועד למנוע משברים כלכליים נוספים דוגמת [[השפל הגדול|המשבר הכלכלי של שנות ה-30]]. אחד מעיקרי הסכם ברטון-וודס בוטל למעשה בשנת [[1971]] עם הכרזתו של [[נשיא ארצות הברית]] [[ריצ'רד ניקסון]] על ביטול תקן הזהב כבסיס לדולר. הרקע להחלטה היה גידול בגירעון במאזן המסחרי של ארצות הברית, אשר נבע מהוצאות העתק על [[מלחמת וייטנאם]] והוביל לעלייה דרמטית ב[[אינפלציה]] בארצות הברית.