אשם תורם כהגנה יחסית – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
Matanyabot (שיחה | תרומות) מ בוט החלפות: \1 |
Matanyabot (שיחה | תרומות) מ בוט החלפות: \1 |
||
שורה 6:
דוקטרינת האשם התורם היחסי נועדה להסדיר את היקף חבות הניזוק אשר בהתנהגותו תרם לנזק אותו סבל מן המזיק.
[[פקודת הנזיקין]] קובעת כי אם המזיק גרם לנזק באשמתו, אולם התנהגות הניזוק היא שהביאה לידי האשם, רשאי בית המשפט לפטור את המזיק מחבותו, או לפסוק פיצויים מוקטנים כפי שייראה לצודק. על מנת להוכיח קיומו של אשם תורם, מוטלת על המזיק החובה להוכיח כי הניזוק סטה בהתנהגותו מסטנדרט התנהגותו של [[האדם הסביר]]. סטייה מהתנהגות האדם הסביר נתפסת כהתנהגות רשלנית. כשבית המשפט קובע שיש אשם תורם של הניזוק, עליו להעריך את מידת האשם התורם, ועל פיה להפחית את הפיצויים להם הוא זכאי בגין האירוע.
{{הערה|1= Robert Cooter & Thomas ulen, law and economics 309(thrd ed, 2000)}} לפי [[פקודת הנזיקין]]; "אשם הוא מעשהו או מחדלו של אדם שהם עוולה לפי פקודה זו, או שהם עוולה שיש בצידה נזק או שהן התרשלות שהזיקה לעצמו".{{הערה|1=[[פקודת הנזיקין]] [נוסח חדש] תשכ"ח-1968,§64. (להלן: פקודת הנזיקין).}} פקודה זו נוסחה לפי ההגדרה המקבילה מן החוק האנגלי.{{הערה|1=The law reform (contributory negligence) act, 1945,c28,145§. (להלן: The Law Reform).}}
הגדרת האשם מתייחסת לשני חלקים. בחלק הראשון האשם מוגדר ככזה היוצר אחריות כאשר ההתייחסות הראשונית היא למזיק. החלק השני מתייחס למעשה או מחדל שהם התרשלות שהזיקה לאדם עצמו ולכן, הוא מתייחס בעיקר להתנהגות הניזוק. חלק זה, נוגע לאשם העצמי של הניזוק וההתנהגות הדרושה לקיומו הנה התרשלות.{{הערה|1=אנגלרד- דיני הנזיקין, ראו ה"ש 1 לעיל, עמ' 241.}} על-כן, מרכיב יסודי במשטר האשם העצמי התורם הנו יסוד הרשלנות. זאת בניגוד למשטר אחריות מוחלטת בו עובדת ההתרשלות העצמית של הניזוק אינה משפיעה על חלוקת הנזק.
| |||