פחמן חד-חמצני – הבדלי גרסאות

שאיפת פחמן חד-חמצני אינה גורמת נזק משמעותי ל[[ריאה|ריאות]] עצמן, אלא מקטינה בצורה משמעותית, ולעתים קטלנית, את יכולת נשיאת החמצן על ידי [[תא דם אדום|תאי הדם האדומים]] ב[[דם]]. הפחמן החד-חמצני נקשר, ב[[קשרדרך קוולנטי]]אטום לקבוצתהפחמן הנושא מטען שלילי חלקי ליון הברזל בקבוצת ה[[הם]], אותו חלק במולוקלת ה[[המוגלובין]] שנושא את ה[[חמצן]]. (קשר קוולנטיזיקתו הואשל קשר תוך-מולקולרי.; זיקתוהCO לקבוצת ההם גדולה פי 240 ממולקולת החמצן, וכך הוא מתחרה בצורה ניכרת על המקום של החמצן ומונע את העברתו. חשיפה לריכוזים נמוכים של פחמן חד-חמצני גורמת ל[[סחרחורת|סחרחורות]], [[בחילה|בחילות]] ו[[כאב ראש|כאבי ראש]]. בחשיפה לריכוזים קצת גבוהים יותר, חלה ירידה ב[[יכולת הריכוז]], פגיעה ב[[עירנות]] וביכולות הפיזיות, כלומר הקטנת היכולת לתפקד ולמלא משימות יומיומיות. ההשפעות נגרמות מכך ש[[רקמת תאים|רקמות]] ואברים שונים בגוף אינם מקבלים אספקת חמצן מלאה. פחמן חד-חמצני מסולק מהגוף רק דרך הריאות ועל ידי מולקולות החמצן המתחרות איתו על הקשירה להמוגלובין. כלומר, כאשר יהיה יותר חמצן הוא ייקשר יותר להמוגלובין וכמות הפחמן החד-חמצני שתוכל להיקשר להמוגלובין תפחת והוא יסולק מהר יותר בזמן נשיפת האוויר החוצה. זמן מחצית החיים של הקרבוקסיהמוגלובין באוויר חדר הוא כ-300 דקות ויורד עד 90 דקות כאשר מספקים חמצן בקצב מהיר ובריכוז גבוה דרך מסכה המושמת על פיו ועל אפו של הנפגע.