ויקיפדיה

מאוטהאוזן – הבדלי גרסאות

עיון אינטראקטיבי בהיסטוריה
→ העריכה הקודמתהעריכה הבאה ←
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
חזותיקוד ויקי
הגהה
תגית: חשד למילים בעייתיות
שורה 5:
 
==היסטוריה==
===הקמת מחנה הריכוז מאוטהאוזן===
ב-[[8 באוגוסט]] [[1938]] נשלחו אסירים מ[[מחנה הריכוז דכאו]] לעיירה ה[[אוסטריה|אוסטרית]] [[מאוטהאוזן (עיירה)|מאוטהאוזן]], שעל גדות ה[[דנובה]] כ-20 ק"מ ממזרח ל[[לינץ]], כדי להתחיל בבניית מחנה חדש. המקום נבחר עקב קרבתו למרכז התחבורה של לינץ, אך גם משום שהאזור היה מאוכלס בדלילות{{הערה|שם=Dobosiewicz|1=Stanisław Dobosiewicz, Mauthausen/Gusen; obóz zagłady, Ministry of National Defence Press, 1977. ISBN 8311063680}} על אף שכבר מתחילת קיומו נשלט המחנה על ידי [[גרמניה]], הוא הוקם כיוזמה כלכלית פרטית בידי החברה הגרמנית [[DEST]], שהחזיקה בבעלותה את מחצבת וִינֶר-גְרָאבֶּן ששכנה במאוטהאוזן ובסביבתה. החברה, שבראשה עמד [[אוסוואלד פוהל]], שהיה גם בכיר ב[[אס אס]], [[חכירה|חכרה]] את המחצבה מהעיר [[וינה]] והחלה בבניית מחנה מאוטהאוזן. שנה לאחר מכן ניהלה החברה את בנייתו של המחנה הראשון בגוזן. אבן ה[[גרניט]] שנחצבה שימשה קודם לכן לריצוף ב[[וינה|ווינה]], אולם הרשויות הנאציות קיוו להשתמש בה גם לשיקומן של ערים גרמניות גדולות בהתאם לתוכניותיו של [[אלברט שפר]] ושל [[האדריכלות הנאצית|אדריכלים נאצים]] אחרים{{הערה|שם=Speer"|1=Albert Speer, Inside The Third Reich, The Macmillan Company, 1970. ISBN 0883659247}}, שדרשו כמות רבה של גרניט.
 
הכסף שנדרש להקמת מחנה מאוטהאוזן הושג ממגוון מקורות, בהם הלוואות מסחריות מ[[דרזנר בנק]] ומ[[אסקונט בנק]] שבסיסו ב[[פראג]], מ[[קרן רינהרדט]] (כלומר מכסף שנגנב מאסירי מחנות הריכוז עצמם) ומ[[הצלב האדום הגרמני]].{{הערה|שם=Dobosiewicz}}{{הערה|שם=Red Cross|1=אוסוואלד פוהל, מלבד היותו חבר בכיר באס אס, בעליה של DEST ומספר חברות נוספות, מפקד המנהל והגזברות של ארגונים נאציים שונים, היה גם מנכ"ל [[הצלב האדום הגרמני]]. ב-1938, הוא העביר 8 מיליון [[רייכסמרק]] מתשלומי החברות לאחד החשבונות
של האס אס (SS-Spargemeinschaft e. V.), שתרם את כל הכסף ל-DEST ב-1939.}}. מאוטהאוזן שימש בתחילה ככלא מנוהל בקפדנות לפושעים רגיליםפליליים, זונות, ול"עברייני חוק ללא תקנה" מקטגוריות שונות. ב-[[8 במאי]] [[1939]] הפך המחנה למחנה עבודה בכפייה ששימש בעיקר לכליאת אסירים פוליטיים{{הערה|שם=Marsalek|1=Die Geschichte des Konzentrationslagers Mauthausen (היסטוריה של מחנה הריכוז מאוטהאוזן), הנס מרשלק, 1995,Österreichischen Lagergemeinschaft Mauthausen u. Mauthausen-Aktiv Oberösterreich}}.
 
===הקמת מחנות הריכוז גוזן===
[[תמונה:GusenII aerial.JPG|שמאל|ממוזער|250px|תצלום אוויר של המחנות גוזן I וגוזן II]]
בסוף שנת 1939 מחנה מאוטהאוזן, כולל מחצבת הגרניט וינר-גראבן, היה כבר מלא באסירים מעבר לכושר קיבולו. מספר האסירים עלה מ-1,080 בסוף 1938 ליותר מ-3,000 שנה לאחר מכן. בערך בזמן זה החלה בנייתו של מחנה חדש ב[[גוזן]], במרחק כ-4.5 ק"מ ממאוטהאוזן. המחנה החדש, שמאוחר יותר נקרא '''גוזן I''', הושלם במאי 1940. האסירים הראשונים נכלאו בו בשני צריפים כבר ב-[[17 באפריל]] [[1940]], ומשלוח של אסירים - בעיקר ממחנות [[מחנה הריכוז דכאו|דכאו]] ו[[זקסנהאוזן]] - הגיע ב-[[25 במאי]] באותה שנה{{הערה|שם=Dobosiewicz}}.
 
כמו במחנה מאוטהאוזן השכן, גם במחנה גוזן נעשה שימוש באסירים כעובדי כפייה במחצבות הגרניט, אך האסירים הושכרוהועבדו גם לעסקיםבעסקים מקומיים שונים.

באוקטובר 1941 הופרדו מספר בקתות ממחנה החוץ של גוזן באמצעות תיל דוקרני, והפכו למחנה עבודה נפרד ל[[שבוי מלחמה|שבויי מלחמה]] (ב[[גרמנית]]: Kriegsgefangenenarbeitslager). המחנה כלל מספר גדול של שבויי מלחמה שהוחזקו במאסר, בעיקר קצינים [[ברית המועצות|סובייטים]].
ב-1942 הגיעה תפוקת הייצור של מאוטהאוזן וגוזן לשיאה. גוזן הורחב כך שהכיל מחסן מרכזי של האסה[[אס אס]], שבו אוחסנו הסחורות שנבזזו מהשטחים הכבושים ונשלחו לגרמניה. לעסקים ולמחצבות המקומיות היה צורך מתמיד במקור חדש של כוח עבודה כשיותר ויותר גרמנים גויסו ל[[ורמאכט|וורמאכט]].
 
במרץ 1944 הפך מחסן האס אס למחנה חוץ חדש שנקרא '''גוזן II''', ששימש עד לתום המלחמה כמחנה ריכוז מאולתר. המחנה כלל כ-12,000 עד 17,000 אסירים שנמנעו מהם אפילו השירותים הבסיסיים ביותר{{הערה|שם=Dobosiewicz_W_obronie|1=שטניסלב דובוסיביץ, Mauthausen-Gusen; w obronie życia i ludzkiej godności, Bellona, 2000. ISBN 8311090483}}. בדצמבר 1944 נפתח חלק נוסף של גוזן באזור לונגיץ (Lungitz). כאן הפכו חלקים של תשתית מפעל למחנה חוץ שלישי של גוזן - '''גוזן III'''{{הערה|שם=Dobosiewicz_W_obronie}}. הרחבת מחנות החוץ לא הספיקה על מנת להתמודד עם המספר העולה של האסירים, והדבר הוביל לצפיפות יתר בבקתות בכל מחנות החוץ של מאוטהאוזן-גוזן. מסוף 1940 עד 1944 עלה מספר האסירים לכל מיטה משני אסירים לארבעה אסירים לכל מיטה.{{הערה|שם=Dobosiewicz_W_obronie}}
שורה 24 ⟵ 27:
 
===מאוטהאוזן-גוזן כעסק כלכלי===
התפוקה של מאוטהאוזן-גוזן עלתה על זו של כל אחד מחמשת מרכזי עבודת הכפייה הגדולים האחרים: [[אושוויץ-בירקנאו]], [[פלוסנבורג]], [[גרוס-רוזן]], [[מרבורג]] ו[[נאצוויילר-שטרוטהוף]] במונחים של מכסת תפוקה ושל הכנסות{{הערה|שם=Memoriales|1="Historia de los campos de concentración: El sistema de campos de concentración nacionalsocialista, 1933–1945: un modelo europeo", [http://www.memoriales.net/ Memoriales históricos, 1933–1945]}}. רשימת החברות שהשתמשו בעבודת כפייה ממערכת מחנות מאוטהאוזן-גוזן היא ארוכה וכוללת הן תאגידים לאומייםציבוריים והן מפעלים ועסקים מקומיים קטנים. חלקים מהמחצבות הפכו למפעלי הרכבה של אקדחי [[מאוזר]]. ב-1943 נבנה בגוזן מפעל תת-קרקעי עבור חברת [[שטייר דיימלר פוך]]. מפעל דומה הוקם עבור יצרנית המטוסים [[מסרשמיט]] סמוך לכפר סנקט גאורגן. בסך הכל, 45 חברות נטלו חלק בהפיכתו של מחנה הריכוז מאוטהאוזן-גוזן לאחד ממחנות הריכוז הרווחיים ביותר של גרמניה הנאצית, עם רווחים של יותר מ-11,000,000 רייכסמארק בשנת 1944 בלבד. בין החברות{{הערה|שם=Memoriales}}:
{| class="wikitable" style="float:left;clear:left;"
|-
שורה 74 ⟵ 77:
* [[Universale Hoch und Tiefbau]] (הקמת מנהרות ב[[לויבל פאס]])
 
האסירים גם הושכרו לעבודההועבדו מחוץ למחנה כעובדי כפייה, ונוצלו בדרכים שונות, כגון בעבודה בחוות מקומיות, בהקמת דרכים, בחיזוק ובייצוב גדות ה[[דנובה]], בהקמת אזורי מגורים גדולים בסנקט גאורגן, ובעבודות כפייה באתרי חפירות [[ארכאולוגיה|ארכאולוגיים]] בשפילברג.
 
כשמבצעכאשר מבצע ההפצצות האסטרטגיות של [[בעלות הברית]] החל לפגוע בתעשיית המלחמה הגרמנית, החליטו מתכננים גרמנים להעביר את הייצור למתקנים תת-קרקעיים שיהיו מוגנים מפני הפצצות האוויר של בעלות הברית. בגוזן I הוטל על האסירים להקים מספר מנהרות גדולות מתחת לגבעות שהקיפו את המחנה. בסוף המלחמה חפרו האסירים שטח תת-קרקעי בגודל של 29,400 מ"ר לצורך מפעל נשק קטן. לאחר 1944 הוקמו מנהרות דומות גם תחת הכפר סנקט גאורגן על ידי אסירים ממחנה החוץ גוזן II. הם חפרו כ-50,000 מ"ר, כך שחברת מסרשמיט תוכל להקים בו מפעל להרכבת [[מטוס]]י [[מסרשמיט Me-262]] ו[[טיל]]י [[V-2]]. נוסף להרכבת מטוסים שימשו 7,000 מ"ר ממנהרות גוזן II כמפעלים לייצור חומרי מלחמה שונים{{הערה|שם=Bergkristall|1=Rudolf Haunschmied, Harald Faeth, [http://web.archive.org/19961221135045/www.geocities.com/CapeCanaveral/1325/berg.htm B8 "BERGKRISTALL" (KL Gusen II)], 1997. Tunnel and Shelter Researching}}. בסוף 1944 עבדו כ-11,000 מאסירי גוזן I וגוזן II במתקנים תת-קרקעיים. 6,500 אסירים נוספים עבדו בחפירות להרחבת הרשת התת-קרקעית של המנהרות והאולמות. ב-1945 הושלמה העבודה על מטוס Me 262, והגרמנים היו יכולים להרכיב 1,250 מטוסים בחודש. היה זה מפעל המטוסים השני בגודלו בגרמניה, אחרי מחנה הריכוז [[מיטלבאו-דורה]] שהיה גם הוא תת-קרקעי.
 
בסוף 1944 עבדו כ-11,000 מאסירי גוזן I וגוזן II במתקנים תת-קרקעיים. 6,500 אסירים נוספים עבדו בחפירות להרחבת הרשת התת-קרקעית של המנהרות והאולמות. ב-1945 הושלמה העבודה על מטוס Me 262, והגרמנים היו יכולים להרכיב 1,250 מטוסים בחודש. היה זה מפעל המטוסים השני בגודלו בגרמניה, אחרי מחנה הריכוז [[מיטלבאו-דורה]] שהיה גם הוא תת-קרקעי.
===השמדה באמצעות עבודה===▼
ה"תפקוד הפוליטי" של המחנה נמשך במקביל לתפקודו הכלכלי. לפחות עד 1942 הוא שימש למאסר ולהרג של האויבים הפוליטיים והאידאולוגיים של גרמניה, הן אמיתיים והן מדומים. המחנה שימש את דרישות מכונת המלחמה הגרמנית וביצע גם "השמדה באמצעות עבודה", אחד מעקרונות שיטת המחנות הנאצית. כשהגיעו האסירים לכדי אפיסת כוחות מוחלטת, לאחר שעבדו בחציבות 12 שעות ביום, או כשהיו חולים או חלשים מדי מכדי לעבוד, הם הועברו ל-Krankenrevier ("מחנה החולים") או לאתרי השמדה אחרים. בתחילה לא היו במחנה [[תא גזים|תאי גזים]] משלו, וה[[מוזלמן|מוזלמנים]], או האסירים שהיו חולים מכדי לעבוד לאחר שהתעללו בהם, הועברו למחנות ריכוז אחרים לצורך השמדה (בעיקר ל[[טירת הרטהיים]] הידועה לשמצה, שהייתה במרחק של 40.7 ק"מ), או הומתו ב[[זריקת רעל]] ונשרפו במשרפה שהייתה במקום. המספר הגדל של אסירים הפך את השיטה ליקרה מדי, והחל מ-1940 היה מאוטהאוזן לאחד המחנות הבודדים במערב שהשתמשו בתאי גזים באופן קבוע. בתחילה הייתה [[משאית גז]] מאולתרת, שצינור המפלט שלה חובר פנימה, נעה הלוך ושוב בין מאוטהאוזן וגוזן. תא גזים קבוע, שיכול היה להרוג 120 אסירים בפעם אחת, הושלם בדצמבר 1941.▼
 
=== החודשים האחרונים לקיום המחנה: 1945 ===▼
==אסירים==
{| class=wikitable style="float:left;clear:left;width:480px;"▼
|-▼
! התפלגות הניצולים ממחנות גוזן I, II ו-III על פי אזרחות. {{כ}}{{הערה|שם=Dobosiewicz-Gusen-numbers}}<br><small>לחצו על התמונה לפרטים נוספים</small>▼
|- ▼
| [[תמונה:Gusen-chart heb.png|480px|]]▼
|}▼
 
במהלך החודשים האחרונים לפני השחרור, נערך מפקד המחנה [[פרנץ ציראייס]] להגנה כנגד מתקפה סובייטית אפשרית. רוב האסירים האוסטרים והגרמנים "התנדבו" ל-SS-Freiwillige Häftlingsdivision ("יחידת אסירים מתנדבים") - יחידת אס אס שהורכבה בעיקר מאסירים לשעבר במחנות הריכוז ושבראשה עמד [[אוסקר דירלוואנגר]]. האסירים הנותרים נשלחו בחיפזון לבנות קו מכשולי גרניט נגד טנקים ממזרח למאוטהאוזן. האסירים שלא היו יכולים לעמוד עוד בעבודה הקשה ובתת התזונה הושמדו במספרים גדולים כדי לפנות מקום לאסירים חדשים שהגיעו במשלוחי הפינוי של מחנות ריכוז אחרים, בהם רוב מחנות החוץ של מאוטהאוזן-גוזן במזרח אוסטריה. בחודשיה האחרונים של המלחמה פסקה אספקת המקור העיקרי לקלוריות, חבילות המזון שנשלחו באמצעות [[הצלב האדום הבינלאומי]], והקצבות המזון ירדו לרמה אפסית. האסירים שהועברו ל"מחנה בית החולים" קיבלו חתיכת לחם אחת לכל 20 אסירים וכחצי ליטר מרק מדי יום. כתוצאה מכך, החלו חלק מהאסירים להתחיל להכין תוכניות להגנת המחנה למקרה שהאס אס ינסה להשמיד את כל האסירים הנותרים. לא ברור מדוע האסירים של גוזן I ו-II לא הושמדו חרף הוראה ישירה מ[[היינריך הימלר]]. תוכניתו של ציראייס התבססה על כך שהאסירים יועברו במהירות למנהרות המפעלים התת-קרקעיים של קלרבאו והכניסות יפוצצו. התוכנית נודעה לאחד מארגוני ההתנגדות הפולנים, ובעקבות כך החלו בתוכנית שאפתנית להשיג כלים שיאפשרו לחפור פתחי אוויר בכניסות.▼
 
ב-[[28 באפריל]], תחת מסווה של התראה בדיונית על הפצצה אווירית, הועברו כ-22,000 אסירים ממחנה גוזן למנהרות. לאחר מספר שעות במנהרות, הרשו לכל האסירים לצאת מהן ולשוב למחנה. סטניסלב דובוסייביץ', מחבר המונוגרפיה המונומנטלית על קומפלקס מאוטהאוזן-גוזן, מסביר שאחד הגורמים האפשריים לכישלון התוכנית הגרמנית היה שאסירים פולנים הצליחו לחתוך את פתיל המרעום של הפצצות. ציראייס עצמו כתב ב-25 במאי שהייתה זו אשתו ששכנעה אותו לא לבצע את ההוראות מלמעלה. על אף שהתוכנית ננטשה, חששו האסירים שהאס אס ינסה לטבוח בהם בדרכים אחרות. כיוון שכך תכננו אסירים פולנים, סובייטים וצרפתים לתקוף את קסקרטין שומרי האס אס על מנת שיוכלו להשיג את הנשק הדרוש ללחימה. תוכנית דומה תוכננה על ידי אסירים ספרדים.▼
 
ב-[[3 במאי]] החלו שומרי האס אס ושומרים אחרים להיערך לפינוי המחנה. ביום שלמחרת הוחלפו שומרי האס אס בחיילים לא-מזוינים של "צבא העם" (Volkssturm) ויחידה מאולתרת שהורכבה מקציני משטרה קשישים וכבאים שפונו מווינה. קצין המשטרה שהיה אחראי על היחידה הסכים ל"ממשל עצמאי של האסירים" כרשות העליונה במחנה, ומרטין גרקן, שהיה עד אז הקאפו בעל הדרגה הגבוהה ביותר במנהל של גוזן (בדרגת Lagerälteste, "זקן המחנה"), הפך למפקד החדש [[דה פקטו]]. הוא ניסה לדחוף ליצירת ועדת אסירים בינלאומית שתהיה הגוף שישלוט זמנית על המחנה עד שישוחרר על ידי אחד מצבאות בעלות הברית, אך הוא הואשם בגלוי בשיתוף פעולה עם האס אס והתוכנית נגנזה. כל העבודה במחנות החוץ של מאוטהאוזן פסקה והאסירים התמקדו בהכנות לשחרורם או בהגנה על המחנות נגד התקפה אפשרית של דיוויזיות אס אס שהתרכזו באזור. שרידים פעילים שנותרו מתוך כמה דיוויזיות גרמניות אכן תקפו את מחנה החוץ של מאוטהאוזן, אך נהדפו על ידי אסירים שהשתלטו על המחנה. מתוך כל מחנות החוץ של מאוטהאוזן-גוזן רק גוזן III פונה. ב-1 במאי נלקחו האסירים ל[[צעדות המוות|צעדת מוות]] לכיוון סט. גאורגן, אך קיבלו הוראה לשוב למחנה לאחר מספר שעות. פעולה זו חזרה על עצמה ביום שלמחרת, אך בוטלה זמן קצר לאחר מכן. ביום שלמחרת נטשו שומרי האס אס את המחנה והשאירו את האסירים לגורלם.▼
 
=== כניסת כוחות בעלות הברית: מאי 1945 ===▼
מחנות מאוטהאוזן-גוזן שוחררו אחרונים ב[[מלחמת העולם השנייה]]. ב-5 במאי 1945 הגיעו אל המחנה במאוטהאוזן חיילים אמריקאים מיחידת איסוף המידע ה-41 של הדיוויזיה המשוריינת האמריקאית ה-11. יחידת איסוף המידע הובלה על ידי אלברט ג'י. קוזיאק. כוחותיו פרקו מנשק את השוטרים ועזבו את המחנה. בזמן השחרור, רוב אנשי האס אס של מאוטהאוזן ברחו כבר;. אסירים מהמחנה ביצעוחיסלו [[לינץ']] בככ-30 אנשי אס אס שנותרו; לינץ' במספר דומה של אנשי אס אס נעשה בגוזן II. עד [[6 במאי]] שוחררו כל מחנות החוץ הנותרים של קומפלקס מחנה מאוטהאוזן-גוזן על ידי כוחות אמריקאים, למעט שני מחנות ב[[לויבל פאס]].▼
 
== האסירים==
===מוצא האסירים וזהותם ===
עד תחילת 1940 רוב האסירים היו [[גרמניה|גרמנים]], [[אוסטריה|אוסטרים]], [[סוציאליזם|סוציאליסטים]] [[צ'כוסלובקיה|צ'כוסלובקים]], [[קומוניזם|קומוניסטים]], [[אנרכיזם|אנרכיסטים]], [[הומוסקסואליות|הומוסקסואלים]] ואנשים ממוצא [[צועני]]. קבוצות אחרות שנרדפו אך ורק מטעמים דתיים היו "כיתתיים", הכינוי הנאצי לקבוצות כמו [[עדי יהוה]] או [[תלמידי התנ"ך]]. הסיבה למאסרם הייתה סירובם המוחלט לשבועת נאמנות ל[[היטלר]] ולשירות צבאי כלשהו. בתחילת 1940 הועברו מספר גדול של [[פולין|פולנים]] לקומפלקס מאוטהאוזן-גוזן. הקבוצות הראשונות הורכבו בעיקר מאמנים, מדענים, [[תנועת הצופים|צופים]], מורים ופרופסורים, שנעצרו במסגרת [[מבצע אה בה]].
 
מאוחר יותר בהמשך המלחמה השתייכו כל האסירים החדשים לקטגוריות שונות של "לא רצויים", בדגש על המשכילים והאינטלקטואלים, ואסירים פוליטיים היוו את הקבוצה הגדולה ביותר מבין כל האסירים עד סוף המלחמה. במהלך [[מלחמת העולם השנייה]] הועברו גם רפובליקנים ספרדים למאוטהאוזן ולמחנות החוץ שלו. רובם היו פעילים או חיילים רפובליקנים לשעבר שנמלטו לצרפת לאחר ניצחונו של [[פרנקו]] ואז נתפסו על ידי כוחות גרמנים אחרי [[הקרב על צרפת|כניעת צרפת]] ב-1940 או נמסרו לגרמנים על ידי [[ממשלת וישי]]. הגדולה שבקבוצות אלו הגיעה לגוזן בינואר 1941.
בתחילת 1941 הועברו כמעט כל הפולנים והספרדים, למעט קבוצה קטנה של מומחים במפעל האבן של המחצבה, ממאוטהאוזן לגוזן. לאחר [[מבצע ברברוסה|הפלישה הגרמנית לברית המועצות]] ב-1941 התחילו להגיע למחנות מספר גדול של שבויי מלחמה סובייטים. רובם הוחזקו בבקתות נפרדות משאר המחנה. האסירים הסובייטים היו חלק גדול מן הקבוצות הראשונות שהומתו בתא הגז החדש שהוקם בתחילת 1942.
ב-1944 נשלחה למחנה קבוצה גדולה של יהודים [[הולנד]]ים ו[[הונגריה|הונגרים]]. בדומה לכל קבוצות האסירים האחרות שהועברו למחנה מאוטהאוזן-גוזן, רובם מתו כתוצאה מהעבודה ומהתנאים הקשים, או הושלכו לתחתית מחצבת מאוטהאוזן (שומרי האס אס וה[[קאפו|קאפואים]] כינו את דופן המחצבה "חומת הצנחנים" - אלו שהושלכו למחצבה כונו בלגלוג "צנחנים ללא מצנח").
 
במהלך המלחמה קיבלו מחנות מאוטהאוזן-גוזן אסירים חדשים במשלוחים קטנים על בסיס יומי, בעיקר ממחנות ריכוז אחרים באירופה הכבושה. רוב האסירים במחנות החוץ הוחזקו באתרי מעצר שונים לפני שילוחם ליעדם הסופי. הבולטים במרכזים אלו שבהם הוחזקו האסירים באופן זמני עד שנשלחו למאוטהאוזן-גוזן היו המחנות הידועים לשמצה ב[[מחנה הריכוז דכאו|דכאו]] וב[[אושוויץ]]. המשלוח הראשון מאושוויץ הגיע בפברואר 1942. המשלוח השני שהגיע ביוני אותה שנה היה גדול בהרבה וכלל כ-1,200 אסירים. קבוצות דומות נשלחו מאושוויץ לגוזן-מאוטהאוזן באפריל ונובמבר 1943 ובינואר ופברואר 1944. בסופו של דבר, לאחר ש[[אדולף אייכמן]] ביקר במאוטהאוזן במאי אותה שנה, מחנה הריכוז מאוטהאוזן-גוזן קיבל את הקבוצה הראשונה של כ-8,000 יהודים הונגרים מאושוויץ, הקבוצה הראשונה שפונתה ממחנה זה לפני ההתקדמות הסובייטית. בתחילה, הקבוצות שפונו מאושוויץ הורכבו מעובדים שנועדו לעבוד במפעל ההולך וגדל של קומפלקס מחנה מאוטהאוזן-גוזן, אך עם הימשכות הפינוי קבוצות אנשים אחרות הועברו גם למאוטהאוזן, גוזן, וינה ומלק.
 
[[תמונה:Kazimierkiewicz georg 1 hpk.jpg|שמאל|ממוזער|250px200px|תיק מחנה של אסיר פוליטי פולני מספר 382, יז'י קזמירקייביץ']]
עם הזמן הפסיק כמעט מחנה אושוויץ לקבל אסירים חדשים והרוב הופנו למאוטהאוזן במקום זאת. הקבוצה האחרונה, שמנתה כ-10,000 אסירים, פונתה בגל האחרון בינואר 1945, מספר שבועות לפני שתפסו הסובייטים את קומפלקס אושוויץ-בירקנאו. ביניהם הייתה קבוצה גדולה של אזרחים שעצרו הגרמנים לאחר כישלון [[מרד ורשה]], אולם לא יותר מ-500 נותרו בחיים בעת השחרור. בסך הכול הגיעו במהלך החודשים האחרונים של המלחמה, 23,364 אסירים ממחנות ריכוז אחרים לקומפלקס מאוטהאוזן-גוזן. רבים נוספים מתו במהלך [[צעדות המוות]], שבהן אסירים צנחו תחתיהם ומתו מתשישות, או בקרונות רכבת שבהם הוחזקו האסירים בטמפרטורות מתחת לאפס - ללא מספיק מזון ומים - במשך מספר ימים לפני ההגעה. משלוחי אסירים נחשבו חשובים פחות משירותים אחרים.
 
שורה 97 ⟵ 118:
 
===נשים וילדים במאוטהאוזן-גוזן===
[[תמונה:MauthausenCrematorium.JPG|שמאל|ממוזער|200px|משרפות במאוטהאוזן, (צולם ב-2006)]]
קומפלקס מחנה מאוטהאוזן-גוזן היה בעיקרו מחנה עבודה לגברים, אולם בספטמבר 1944 הוקם בו מחנה-נשים עם המשלוח הראשון של אסירות מאושוויץ. בהמשך הגיעו למאוטהאוזן עוד נשים וילדים מ[[ראוונסבריק]], [[ברגן בלזן]], [[גרוס רוזן]] ו[[בוכנוואלד]]. עמם באו כמה נשים אשר שרתו כשומרות - ידוע על עשרים ששרתו במחנה מאוטהאוזן ושישים בקומפלקס המחנות. שומרות שירתו גם במחנות החוץ של מאוטהאוזן ב[[הירטנברג]], [[לנצינג]] (מחנה החוץ אשר היווה את מחנה הנשים העיקרי באוסטריה) ו[[סט. למברכט]]. המפקחת הראשית הראשונה במאוטהאוזן הייתה [[מרגרטה פריינברגר]] ולאחר-מכן [[יאנה ברניגאו]]. כמעט כל המפקחות אשר שרתו במאוטהאוזן גויסו בין ספטמבר 1944 לנובמבר 1944 מערים אוסטריות. בתחילת אפריל 1945 התווספו למעלה מ-2,500 אסירות ממחנות חוץ של נשים ב[[אמשטטן]], סט. למברכט, הירטנברג, וממחנה החוץ של [[פלוסנבורג]] ב[[פרייברג]].
 
[[תמונה:Ebensee concentration camp prisoners 1945.jpg|שמאל|ממוזער|250px200px|אסירים מממחנה [[אבנזה]], אחד ממחנות החוץ של מאוטהאוזן-גוזן, לאחר השחרורשחרור ם על ידי דיבזייתדיביזית הרגלים האמריקאית ה-80]]
סטטיסטיקת האסירים הזמינה של מאוטהאוזן מאביב 1943 מראה 2,400 אסירים מתחת לגיל 20, אשר היוו 12.8 אחוז מהאוכלוסייה שמספרה היה 18,655 נפש. בסוף מרץ 1945 מספר האסירים הצעירים במאוטהאוזן זינק ל-15,048, אשר היוו 19.1 אחוז מאוכלוסיית האסירים שנאמדה ב-78,547 נפש. מספר הילדים-אסירים גדל פי 6.2 בעוד שמספר האסירים המבוגרים, במהלך אותה התקופה, גדל רק פי ארבעה. מספרים אלו משקפים את השימוש הגובר בצעירים פולנים, צ'כים, רוסים ובלקנים לעבודת כפייה עם המשך הלחימה בחזיתות השונות. נתונים סטטיסטיים, המציגים את הרכב האסירים הצעירים, זמן קצר לפני שחרורם, מצביעים על הקבוצות העיקריות של ילדים-אסירים: 5,809 אזרחים זרים, 5,055 אסירים פוליטיים, 3,654 יהודים ו-330 שבויי מלחמה רוסים. בנוסף היו 23 ילדים צוענים, 20 ילדים שהשתייכו ל"אלמנטים אנטי חברתיים", שישה ספרדים ושלושה המשתייכים ל[[עדי יהוה]].
 
=== עבודות כפייה וענישה ===
[[תמונה:MauthausenGaskammer.JPG|שמאל|ממוזער|200px|תא הגזים במאוטהאוזן,(צולם ב-2006)]]
אף שלא היה זה המחנה היחיד שבו יישמו הגרמנים את רעיון ה[[השמדה באמצעות עבודה]] (Vernichtung durch Arbeit), מאוטהאוזן-גוזן היה אחד מהמחנות האכזריים והקשים ביותר. התנאים במחנה נחשבו לקשים במיוחד, אפילו בהשוואה לסטנדרטים הרגילים של מחנות ריכוז. האסירים סבלו לא רק מתת תזונה, צפיפות בבקתות, התעללויות והתנכלויות קבועות מצד השומרים והקאפואים, אלא גם מעבודה קשה באופן חריג. משום שהיו יותר מדי אסירים במאוטהאוזן מכדי שכולם יעבדו במחצבה באותה העת, רבים הועבדו בבתי מלאכה או בעבודות כפיים אחרות, בעוד שחסרי המזל שנבחרו לעבוד במחצבה היו שם רק כעונש על "פשעיהם" במחנה. הסיבות להשמה בעבודה ב"יחידת הענשה" היו פעוטות, וכללו "פשעים" כדוגמת אי הצדעה לגרמני.
 
העבודה במחצבות - לעתים תכופות בחום בלתי נסבל או בטמפרטורות נמוכות עד כדי 30 מעלות צלזיוס מתחת לאפס - הובילה לשיעורי תמותה גבוהים במיוחד. הקצבות המזון היו מוגבלות, ובתקופה שבין השנים 1940-1942 אסיר ממוצע שקל 40 ק"ג. ההערכה היא כי תכולת האנרגיה הממוצעת בהקצבות המזון ירדה מכ-1,750 [[קלוריה|קלוריות]] ביום במהלך התקופה שבין 1940-1942 לתחום של בין 1,150 ל-1,460 קלוריות בתקופת ההמשך. ב-1945 תכולת האנרגיה הייתה נמוכה אף יותר ולא עלתה על 600 עד 1,000 קלוריות ליום; זוהי כמות הפחותה משליש מהנדרש על ידי עובד ממוצע בתעשייה כבדה. התוצאה הייתה הרעבתם של אלפי אסירים.
 
האסירים במחנות אוטהאוזן , גוזן I וגוזן II היו בעלי גישה למחנה חוץ נפרד לחולים - Krankenlager. על אף העובדה שכ-100 רופאים מתוך האסירים עבדו שם, הם לא קיבלו תרופות ויכולים היו לספק רק עזרה ראשונה. מחנה בית החולים - כפי שנקרא על ידי הרשויות הגרמניות - היה, לאמיתו של דבר, התחנה האחרונה לפני המוות לאלפי אסירים, ורק למתי מעט היה סיכוי להחלים.
 
[[קובץ:Mauthausen-survivors.jpg|שמאל|ממוזער|250px|ניצולים ממאוטהאוזן-גוזן זמן קצר לאחר שחרורם]]
שורה 122 ⟵ 143:
באופן פרדוקסלי, עם גדילת תעשיית עבודת הכפייה במחנות חוץ שונים של מאוטהאוזן-גוזן, מצבם של חלק מהאסירים השתפר באופן משמעותי. בעוד הקצבות המזון הוגבלו יותר ויותר כל חודש, התעשייה הכבדה הצריכה מומחים מיומנים ולא עובדים ללא הכשרה, והוטלו מגבלות על אכזריותם של שומרי האס אס וה[[קאפו]]אים. בעוד שאסירים עדיין הוכו על בסיס יומי והאסירים שעל סף רעב עדיין הושמדו, מתחילת 1943 הורשו חלק מעובדי המפעל לקבל חבילות מזון ממשפחותיהם (בעיקר פולנים וצרפתים). זה הציל רבים מהם מסכנת מוות ברעב, ואף איפשר להם לסייע לאסירים אחרים שלא היו להם קרובים מחוץ למחנות או שלא היו מורשים לקבל חבילות.
 
=== ניסויים בבני אדם ===
*ניסויים בגז שנערכו במטהאוזן הגיעו לידיעת [[בעלות הברית]] ונמסר עליהם בתקשורת.{{הערה|1= ראו: יואל זיסנויין, "מלחמה על גלי האתר", שידורי הבי-בי-סי במלחמת העולם השנייה, [http://www.yadvashem.org/yv/he/education/units/for_memories/magazine11.pdf ], '''יד ושם''', גיליון 11, באתר יד ושם.}}
*[[אריברט היים]], שנודע בקרב האסירים בכינוי "דוקטור מוות", היה שם במשך שבעה שבועות, שהספיקו כדי לבצע את ניסוייו.
*[[קרל גרוס]] שהדביק במתכוון מאות אסירים ב[[כולרה]] וב[[טיפוס הבהרות|טיפוס]] במטרה לבדוק על גוף האסירים את יעילות החיסונים שפיתח. בין [[5 בפברואר]] [[1942]] לאמצע אפריל 1944, יותר מ-1,500 אנשים מתו כתוצאה מניסוייו.
שורה 132 ⟵ 153:
*הטבעה בחביות מים גדולות (בגוזן II)
*מקלחות קרח - כשלושת אלפים אסירים מתו מ[[היפותרמיה]] - לאחר שאולצו להיכנס למקלחת קרח קרה - ושנותרו לאחר מכן בחוץ במזג אוויר קר.
 
▲===השמדה באמצעות עבודה===
ה"תפקוד הפוליטי" של המחנה נמשך במקביל לתפקודו הכלכלי.
▲ה"תפקוד הפוליטי" של המחנה נמשך במקביל לתפקודו הכלכלי. לפחות עד 1942 הוא שימש למאסר ולהרג של האויבים הפוליטיים והאידאולוגיים של גרמניה, הן אמיתיים והן מדומים. המחנה שימש את דרישות מכונת המלחמה הגרמנית וביצע גם "השמדה באמצעות עבודה", אחד מעקרונות שיטת המחנות הנאצית. כשהגיעו האסירים לכדי אפיסת כוחות מוחלטת, לאחר שעבדו בחציבות 12 שעות ביום, או כשהיו חולים או חלשים מדי מכדי לעבוד, הם הועברו ל-Krankenrevier ("מחנה החולים") או לאתרי השמדה אחרים. בתחילה לא היו במחנה [[תא גזים|תאי גזים]] משלו, וה[[מוזלמן|מוזלמנים]], או האסירים שהיו חולים מכדי לעבוד לאחר שהתעללו בהם, הועברו למחנות ריכוז אחרים לצורך השמדה (בעיקר ל[[טירת הרטהיים]] הידועה לשמצה, שהייתה במרחק של 40.7 ק"מ), או הומתו ב[[זריקת רעל]] ונשרפו במשרפה שהייתה במקום. המספר הגדל של אסירים הפך את השיטה ליקרה מדי, והחל מ-1940 היה מאוטהאוזן לאחד המחנות הבודדים במערב שהשתמשו בתאי גזים באופן קבוע. בתחילה הייתה [[משאית גז]] מאולתרת, שצינור המפלט שלה חובר פנימה, נעה הלוך ושוב בין מאוטהאוזן וגוזן. תא גזים קבוע, שיכול היה להרוג 120 אסירים בפעם אחת, הושלם בדצמבר 1941.
 
==אומדן הנרצחים במחנה==
שורה 217 ⟵ 242:
 
מתוך כ-320,000 אסירים שנכלאו במחנות החוץ השונים של מחנה הריכוז מאוטהאוזן-גוזן במשך המלחמה, רק כ-80,000 נשארו בחיים, בהם בין 20,487 לבין 21,386{{הערה|שם=Dobosiewicz-Gusen-numbers|1=Stanisław Dobosiewicz, ''Mauthausen/Gusen; Obóz śmierci'', op.cit., p. 397; השוני במספרים הוא ככל הנראה כתוצאה מהעובדה שדובוסיביץ כלל כ-700 אסירים שהוחזקו במחנה החולים בעת השחרור}} בגוזן I, II ו-III.
 
▲== החודשים האחרונים: 1945 ==
▲{| class=wikitable style="float:left;clear:left;width:480px;"
▲|-
▲! התפלגות הניצולים ממחנות גוזן I, II ו-III על פי אזרחות. {{כ}}{{הערה|שם=Dobosiewicz-Gusen-numbers}}<br><small>לחצו על התמונה לפרטים נוספים</small>
▲|-
▲| [[תמונה:Gusen-chart heb.png|480px|]]
▲|}
 
▲במהלך החודשים האחרונים לפני השחרור, נערך מפקד המחנה [[פרנץ ציראייס]] להגנה כנגד מתקפה סובייטית אפשרית. רוב האסירים האוסטרים והגרמנים "התנדבו" ל-SS-Freiwillige Häftlingsdivision ("יחידת אסירים מתנדבים") - יחידת אס אס שהורכבה בעיקר מאסירים לשעבר במחנות הריכוז ושבראשה עמד [[אוסקר דירלוואנגר]]. האסירים הנותרים נשלחו בחיפזון לבנות קו מכשולי גרניט נגד טנקים ממזרח למאוטהאוזן. האסירים שלא היו יכולים לעמוד עוד בעבודה הקשה ובתת התזונה הושמדו במספרים גדולים כדי לפנות מקום לאסירים חדשים שהגיעו במשלוחי הפינוי של מחנות ריכוז אחרים, בהם רוב מחנות החוץ של מאוטהאוזן-גוזן במזרח אוסטריה. בחודשיה האחרונים של המלחמה פסקה אספקת המקור העיקרי לקלוריות, חבילות המזון שנשלחו באמצעות [[הצלב האדום הבינלאומי]], והקצבות המזון ירדו לרמה אפסית. האסירים שהועברו ל"מחנה בית החולים" קיבלו חתיכת לחם אחת לכל 20 אסירים וכחצי ליטר מרק מדי יום. כתוצאה מכך, החלו חלק מהאסירים להתחיל להכין תוכניות להגנת המחנה למקרה שהאס אס ינסה להשמיד את כל האסירים הנותרים. לא ברור מדוע האסירים של גוזן I ו-II לא הושמדו חרף הוראה ישירה מ[[היינריך הימלר]]. תוכניתו של ציראייס התבססה על כך שהאסירים יועברו במהירות למנהרות המפעלים התת-קרקעיים של קלרבאו והכניסות יפוצצו. התוכנית נודעה לאחד מארגוני ההתנגדות הפולנים, ובעקבות כך החלו בתוכנית שאפתנית להשיג כלים שיאפשרו לחפור פתחי אוויר בכניסות.
 
▲ב-[[28 באפריל]], תחת מסווה של התראה בדיונית על הפצצה אווירית, הועברו כ-22,000 אסירים ממחנה גוזן למנהרות. לאחר מספר שעות במנהרות, הרשו לכל האסירים לצאת מהן ולשוב למחנה. סטניסלב דובוסייביץ', מחבר המונוגרפיה המונומנטלית על קומפלקס מאוטהאוזן-גוזן, מסביר שאחד הגורמים האפשריים לכישלון התוכנית הגרמנית היה שאסירים פולנים הצליחו לחתוך את פתיל המרעום של הפצצות. ציראייס עצמו כתב ב-25 במאי שהייתה זו אשתו ששכנעה אותו לא לבצע את ההוראות מלמעלה. על אף שהתוכנית ננטשה, חששו האסירים שהאס אס ינסה לטבוח בהם בדרכים אחרות. כיוון שכך תכננו אסירים פולנים, סובייטים וצרפתים לתקוף את קסקרטין שומרי האס אס על מנת שיוכלו להשיג את הנשק הדרוש ללחימה. תוכנית דומה תוכננה על ידי אסירים ספרדים.
 
▲ב-[[3 במאי]] החלו שומרי האס אס ושומרים אחרים להיערך לפינוי המחנה. ביום שלמחרת הוחלפו שומרי האס אס בחיילים לא-מזוינים של צבא העם (Volkssturm) ויחידה מאולתרת שהורכבה מקציני משטרה קשישים וכבאים שפונו מווינה. קצין המשטרה שהיה אחראי על היחידה הסכים ל"ממשל עצמאי של האסירים" כרשות העליונה במחנה, ומרטין גרקן, שהיה עד אז הקאפו בעל הדרגה הגבוהה ביותר במנהל של גוזן (בדרגת Lagerälteste, "זקן המחנה"), הפך למפקד החדש [[דה פקטו]]. הוא ניסה לדחוף ליצירת ועדת אסירים בינלאומית שתהיה הגוף שישלוט זמנית על המחנה עד שישוחרר על ידי אחד מצבאות בעלות הברית, אך הוא הואשם בגלוי בשיתוף פעולה עם האס אס והתוכנית נגנזה. כל העבודה במחנות החוץ של מאוטהאוזן פסקה והאסירים התמקדו בהכנות לשחרורם או בהגנה על המחנות נגד התקפה אפשרית של דיוויזיות אס אס שהתרכזו באזור. שרידים פעילים שנותרו מתוך כמה דיוויזיות גרמניות אכן תקפו את מחנה החוץ של מאוטהאוזן, אך נהדפו על ידי אסירים שהשתלטו על המחנה. מתוך כל מחנות החוץ של מאוטהאוזן-גוזן רק גוזן III פונה. ב-1 במאי נלקחו האסירים ל[[צעדות המוות|צעדת מוות]] לכיוון סט. גאורגן, אך קיבלו הוראה לשוב למחנה לאחר מספר שעות. פעולה זו חזרה על עצמה ביום שלמחרת, אך בוטלה זמן קצר לאחר מכן. ביום שלמחרת נטשו שומרי האס אס את המחנה והשאירו את האסירים לגורלם.
 
▲=== כניסת כוחות בעלות הברית: מאי 1945 ===
▲מחנות מאוטהאוזן-גוזן שוחררו אחרונים ב[[מלחמת העולם השנייה]]. ב-5 במאי 1945 הגיעו אל המחנה במאוטהאוזן חיילים אמריקאים מיחידת איסוף המידע ה-41 של הדיוויזיה המשוריינת האמריקאית ה-11. יחידת איסוף המידע הובלה על ידי אלברט ג'י. קוזיאק. כוחותיו פרקו מנשק את השוטרים ועזבו את המחנה. בזמן השחרור, רוב אנשי האס אס של מאוטהאוזן ברחו כבר; אסירים מהמחנה ביצעו [[לינץ']] בכ-30 אנשי אס אס שנותרו; לינץ' במספר דומה של אנשי אס אס נעשה בגוזן II. עד [[6 במאי]] שוחררו כל מחנות החוץ הנותרים של קומפלקס מחנה מאוטהאוזן-גוזן על ידי כוחות אמריקאים, למעט שני מחנות ב[[לויבל פאס]].
 
== לאחר מלחמת העולם השנייה ==
[[תמונה:Ebensee-survivors.jpg|שמאל|ממוזער|250px200px|ניצוליםאסירי ממחנהמחנה החוץ אבנזה, זמן קצר לאחר שחרורם על ידי הצבא האמריקני]]
בין האסירים ששוחררו מן המחנה היה [[ג'ק טיילור]] שהצליח לשרוד בסיועם של מספר אסירים אחרים ושהיה לאחר מכן עד מרכזי ב[[משפטי דכאו|משפטי מחנה מאוטהאוזן-גוזן]] שנערכו על ידי [[בית דין צבאי]] אמריקאי של דכאו. ניצול נוסף מהמחנה היה [[שמעון ויזנטל]], שהקדיש את חייו לציד [[פושע מלחמה|פושעי מלחמה]] נאצים.
 
שורה 243 ⟵ 251:
=== שימור והנצחה במחנה ===
ב-3 במאי 1975, פתח הקאנצלר [[ברונו קרייסקי]] באופן רשמי את מוזיאון מאוטהאוזן. בניגוד למאוטהאוזן, אזורים רבים שהתקיימו בהם מחנות החוץ של גוזן II ,I ו-III מכוסים כיום באזורי מגורים שנבנו שם לאחר המלחמה.
[[תמונה:IsraeliMonumentMauthausen.jpg|שמאל|ממוזער|200px|האנדרטהאנדרטה שהקימה [[מדינת ישראל]] בכניסה למחנה, אחת מאנדרטאות לאומיות רבות שהוקמו על ידי ממשלות אירופה השונות]]
 
בעיירה גוזן פועלת כבר מספר שנים הוועדה להנצחת גוזן, שמטרתה העיקרית היא לשמר את זכר המאורעות במחנות גוזן 1, 2 ו3, מעבר למוזיאון שקיים על שרידי מה שהיה מחנה [[מטהאוזן]]. בין אנשי הוועדה הפעילים גם [[רודולף אנטון האונשמיד]], שאף כתב ספר בנושא.▼
=== בתרבות ===▼
ה[[מלחין]] ה[[יוון|יווני]] [[מיקיס תאודוראקיס]] כתב יצירה מוזיקלית בהשראת הספר "בלדת מאוטהאוזן" מאת [[יעקבוס קמבנליס]], העוסק בחיי היום יום של האסירים במחנה. הזמרת [[אלינוער מואב]] תרגמה חלק מהשירים לעברית, ביצעה אותם בקונצרט מיוחד שנערך במחנה ב-[[1988]] ואף הקליטה אותם.
זיכרון:"המנהרה" מאת אנדרה לאקאז-זיכורונתיו של ניצול מחנה מאוטהאוזן שם שהה כעבריין צרפתי וניצל בשל התחברותו לאסירים קומוניסטים. תיאור מפורט, ישיר ואמין ביותר על מנהרת לויבל-פאס.
▲בעיירה גוזן פועלת כבר מספר שנים הוועדה להנצחת גוזן, שמטרתה העיקרית היא לשמר את זכר המאורעות במחנות גוזן 1, 2 ו3, מעבר למוזיאון שקיים על שרידי מה שהיה מחנה [[מטהאוזן]]. בין אנשי הוועדה הפעילים גם [[רודולף אנטון האונשמיד]], שאף כתב ספר בנושא.
 
▲=== בתרבות ===
סרטו של [[דוד פישר]], [[שישה מיליון ואחד]], עוקב אחר יומן הזכרונות שכתב אביו לפני מותו ובו הוא מתאר את קורותיו כאסיר במחנות גוזן וגונזקירכן. בסרט, דוד הבן, שני אחיו ואחותו יוצאים למסע באוסטריה עילית, אל המקומות שמתאר האב. דוד גם נפגש עם כמה מן החיילים האמריקאים ששיחררו את מחנה גונזקירכן ב[[מלחמת העולם השנייה]].
 
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/wiki/מאוטהאוזן"