יהדות רפורמית – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מעניין, דווקא את זה לא ידעתי |
שכחתי משפט |
||
שורה 37:
לקראת תחילת שנות ה-40 הבשילה המגמה. לאחר תהליך ממושך של התערות, היה לראשונה בגרמניה רוב יהודי שאינו שומר מצוות; באותה עת ממש הגיע לכיסאות הרבנות בארץ דור חדש של צעירים בוגרי אוניברסיטה.{{הערה|אלנסון, '''פרדיגמה''', עמ' 737.}} גייגר והדומים לו ביקשו ליישם את מסקנותיהם כדי לקדם תמורה: בתקופה בה התנצרו רבים מחד ומנגד שררה אדישות דתית, הוא האמין כי יש לסגור את הפער בין "הדת הרשמית למה שעשה העם בפועל."{{הערה|מאיר, עמ' 97; פיליפסון, '''The Reform Movement in Judaism''', עמ' 197.}} באותה עת המחקר ההיסטורי-ביקורתי במקורות זכה לפרסום רב ואגודות [[לותרני]]ות רציונליסטיות כ"ידידי האור" (Lichtfreunde) הטיפו בקרב הציבור הנוצרי לכך שלספרי הקודש יש מהות מעבר למילה הכתובה. מושגים קרובים פעפעו בציבור היהודי.
לצד גייגר היו רדיקלים יותר שייחסו חשיבות מועטה לרצף עם העבר, בראש ובראשונה הרב [[שמואל הולדהיים]]. במקום תפישת היהדות כגוף מתפתח שקלט והשיל יסודות חדשים חליפות, הוא חילק בחדות את התלמוד והמסורת הדתית לשתי שכבות: אמיתות נצחיות מחד ומאידך החוקה הקדומה של ישראל במולדתו, שאין טעם לשמרה בהיעדר עצמאות ושאיבדה כל תוקף עם ביטול [[הקהילה היהודית|האוטונומיה הקהילתית]] בראשית האמנציפציה. על סמך זאת קרא להחלה גורפת של [[דינא דמלכותא דינא]] על כל תחומי החיים. בין היתר, הגדיר את ה[[קידושין]] כמעשה [[קניין (הלכה)|קניין]] רגיל לחלוטין השייך ל[[דיני ממונות]], וכפועל יוצא הסכים גם לנישואי תערובת. הולדהיים ראה את השוויון האזרחי והדומיננטיות של המונותאיזם בעולם כעומדים בגדר של
עוד ב-1837 כינס גייגר מפגש רבנים בו[[ויסבאדן]], ללא תוצאות ממשיות, ברוח הצעותיהם של [[אהרן חורין]] ואחרים שדרשו שינוי וקבעו כי ניתן לעשותו באמצעות [[סנהדרין]] חדשה. ב-1842 התברר פעמיים כוחו של המחנה הפרוגרסיבי בגרמניה: האיסור שהטיל חכם [[יצחק ברנייס]] על [[ריב ההיכל|הוצאה חדשה של סידור ההיכל בהמבורג]], הסידור הרפורמי הראשון באירופה שהוכן מאז קודמו, הוכשל על ידי תגובות שליליות מצד רבני קהילות רבים; הרב הקשיש שלמה זלמן טיקטין מ[[ברסלאו]] , שגייגר כיהן כעוזרו מאז 1838 והיה שרוי עמו בסכסוך ממושך, ניסה לקבל לגיטימציה לפטרו על ידי פנייה לרבנים מבחוץ בשאלה אם אדם שעיסוקו ודעותיו
הרבנות החזיקה בעמדה מתונה בהרבה – הולדהיים עצמו גינה את אגודת פרנקפורט, ו[[לודוויג פיליפסון]] תמך באי-רישום ילדים שלא נימולו כיהודים –{{הערה|שם=כץ|יעקב כ"ץ, '''ההלכה במיצר: מכשולים על דרך האורתודוקסיה בהתהוותה''', הוצאת י"ל מאגנס, 1992. עמ' 141-142.}} אך הסערה בציבור דחפה אותה לפעולה. נציגים מכל גרמניה התכנסו בבראונשווייג בין ה-12 ל-19 ביוני 1844. עצם הרעיון לערוך ועדה על מנת ליזום שינויים בנוהג הדתי זכה לגינוי מקיף מגורמים שמרניים. עשרים וחמישה המשתתפים שיקפו את חלוקת הכוחות בין רבני גרמניה המודרניים יותר: למרות שאף רב אורתודוקסי מובהק לא הופיע, קבוצה זעירה שהאמינה באלוהיות התורה והתלמוד הגיעה לדיונים. הם היוו מיעוט, והפסידו כמעט בכל ההצבעות. בקצה השני היו אנשיו של הולדהיים, שהכריז ב-17 ביוני כי {{ציטוטון|המדע כבר הוכיח שלתלמוד אין כל סמכות הן מבחינת האמונה והן מבחינת המעשה... לאנשי [[כנסת הגדולה]] הייתה סמכות רק בזמנם שלהם. מה שקבעו היה '''צורך השעה''', ועל כך נשען כוחם. לנו יש '''אותה סמכות''', כשאנו מבטאים את רוח זמננו}} (ההדגשות במקור).{{הערה|Protocolle der ersten Rabbinerversammlung in Braunschweig, עמ' 55.}} הרוב המתון הונהג על ידי גייגר ופיליפסון. האסיפה ביטלה את [[כל נדרי]] – מהלך שכבר היה נפוץ כאמצעי לדחות את ההאשמה נגד היהודים בחוסר נאמנות, ושנעשה על ידי [[רש"ר הירש]] בעת כהונתו ב[[ניקלשבורג]] – ואת [[שבועת היהודים]] המשפילה, והורתה על בירור השאלה "עד כמה האמונה במשיח צריכה להיות מוזכרת בתפילות" ללא נקיטת צעדים בנידון. הסוגיה שנעשתה למוקד הכינוס הייתה נישואי התערובת, שמיעוט קטן תמך בהם. הרוב הגדול התלבט בין הצורך לאסור אותם לבין החשש מכך שהחלטה כזו תפורש בעיני הציבור הרחב כמצהירה על הנוצרים כנחותים. לבסוף הוחלט לאמץ נוסח שהתבסס על תשובת [[הסנהדרין של פריז]] ל[[נפוליאון]] בצירוף הסתייגות, ונקבע כי נישואין עם בני דתות מונותאיסטיות אינם אסורים כל עוד מותר לגדל את הילדים לדת היהודית. מאחר שאף נסיכות בגרמניה לא התירה לצאצאי איחוד כזה חינוך שאינו נוצרי, נישואי תערובת נמנעו בפועל מבלי לערוך הצהרות בנידון.{{הערה|שם=א}}
| |||