המחתרת הדנית – הבדלי גרסאות

במציאות הפוליטית שנתהוותה עוד מסוף המאה ה-19 באירופה, דגלו מרבית מדינות [[סקנדינביה]] במדיניות של [[מדינה נייטרלית|נייטרליות מדינית]]. זאת לאור התעצמותן של המעצמות הגדולות, וההבנה שאין בכוחן של מדינות קטנות כמדינות סקנדינביה ליצור כוח צבאי שיאפשר להן התמודדות מול איומי מעצמות גדולות כ[[ברית המועצות]] וגרמניה. מתוך תפיסה זו נותרה דנמארק נייטרלית במלחמת העולם הראשונה. ממשלות דנמארק בסוף שנות ה-20 ובתחילת שנות ה-30 דגלו במדיניות של צימצום תקציב הביטחון הלאומי והקטנת הצבא וכמות הנשק במדינה. ב-בשנת 1937 עם עליית היטלר לשלטון בגרמניה, החליטה הממשלה הדנית על הגדלת תקציב הביטחון. ראש ממשלת דנמארק, סטאונינג, הבהיר כי אין בכוונת דנמארק להקים כוח צבאי דאני משמעותי העשוי לאיים על מדינות אחרות, כי אם להקים כוח צבאי שיהיה באפשרותו להתגונן מפני מרידה או תקיפה של קבוצות נאציות שיקומו בשטחי המדינה עצמה, גם אם יקבלו סיוע גרמני . למדיניות נייטרלית זו הייתה תמיכה רחבה בעם הדאני, שכללה גם את מרבית האופוזיציה. באותן שנים נעשה ניסיון מצד שר החוץ ה[[שבדיה|שבדי]] סנדלר לכונן ברית הגנה סקנדינאבית, אולם לאור מיקומה הגאוגרפי של דנמארק החוצצת בין הגוש הסקנדיבי לבין גרמניה, הסתייגה הממשלה הדאנית מהסכם ברית ההגנה, עליה אמר ראש הממשלה סטאונינג "דאנמרק לא תקבל על עצמה את תפקיד כלב השמירה של הגוש הסקנדינבי". בשנת 1939 הייתה דנמארק היחידה מבין "גוש מדינות אוסלו" (המדינות הסקנדינביות ובנלוכס) שנעתרה להצעה גרמנית וחתמה על הסכם אי-התקפה ב-31 במאי, זאת למרות שגרמניה כבר הפרה הסכמים דומים עם אוסטריה וצ'כיה.

מדיניות זו העידה על השלמה של ההנהגה הדנית עם חוסר יכולתה לבלום את עוצמתו של הרייך השלישי, וניסיון לצמצם את הנזקים שיגרמו על ידי מדיניות של שיתוף פעולה. בתוך מפלגת השלטון ה[[סוציאל-דמוקרטיה|סוציאל-דמוקרטית]] נשמעו גם קולות בודדים של התנגדות לקו מדיני תבוסתני זה. בולט מתוכם קולו של ההיסטוריון פרופ' הארטוויג פריש שכיהן באותה התקופה כראש הסיעה הפרלמנטרית של המפלגה, אשר כתב ספר, עוד בשנת 1934, המבקר את מדיניות הממשלה הנייטרלית ואת הנאציזם תחת הכותרת "מגפה מעל אירופה".{{הערה|שם=הסוצ|[[חיים יחיל]], '''הסוציאליזם הסקנדינבי''', הוצאת הקיבוץ המאוחד 1966, פרק דאניה-הסוציאליסטים לשלטון, עמ' 153-151}}.

==התנגדות לא-אלימה: [[1940]] - [[1943]]==

אחרי הפלישה לדנמרק ב-[[9 באפריל]] [[1940]] ([[מבצע ווסרובורג]]) הרשויות הגרמניות אישרו ל[[ממשלה]] הדנית להישאר בשלטון. היה להם מספר סיבות לכך, אבל התוצאה הסופית הייתה שהגרמנים שאפו להשתמש בדנמרק כדוגמה "לארץ חסות". כיוון שהממשלה הדנית שנבחרה באופן [[דמוקרטיה|דמוקרטי]] נשארה בשלטון, המוטיבציה של [[אזרח|אזרחי]]י דנמרק להילחם בכיבוש הייתה קטנה באופן ניכר יחסית למדינות שונות כמו [[נורבגיה]], [[צרפת]] ו[[פולין]]. [[יהודים]] נשארו תחת חסותה והגנתה של הממשלה הדנית, ה[[פוליטיקה|פוליטקאים]] הדנים, שגם נבחרו באופן דמוקרטי, נשארו בשלטון, ואפילו ה[[משטרה]] הדנית נשארה בידי הממשל. חיי היום יום בדנמרק נשארו כמעט כמו לפני הכיבוש, למרות שהגרמנים הכניסו מספר שינויים: [[צנזורה]] רשמית, איסור על מסחר עם מדינות [[בעלות הברית]], והצבתם של [[חייל|חיילים]]ים גרמנים במדינה. הממשלה הדנית דחתה באופן רשמי התנגדות אלימה עקב חששה מתגובה קשה של הרשויות הגרמניות.

אף על פי כן, במשך התקדמות המלחמה, מספר רב של דנים החלו להקים קבוצות התנגדות לכיבוש הנאצי. מספרם של הדנים הנאצים מעולם לא היה גדול, ולמעשה היה יותר קטן אחרי הפלישה הנאצית לדנמרק מאשר לפניה. חוסר הפופולריות של הנאצים בדנמרק מוכח בעובדה ש[[קצין]] ה[[אס אס]] הבכיר [[ורנר בסט]] לא הציב אף פעם את [[פריץ קלאוסן]], ראש [[המפלגה הדנית הנאצית]] בשלטון, וה[[פטרלנד]] (''Fatherland''), ה[[עיתון]] הדני הנאצי, פשט את הרגל. העיתון יכל להתקיים רק באמצעות מימון נאצי. כאשר הנאצים הכריחו את הממשלה הדנית, שבראשה עמד [[אריק סקבניוס]], לחתום על הסכם אנטי-קומינטרן, הייתה [[הפגנה]] המונית ב[[קופנהגן]]. ה[[פרופסור]] המוערך ל[[תאולוגיה]] האל קוֹך החל לקרוא בהרצאותיו בפני סטודנטים ותנועות נוער להחייאת מורשתו הדמוקרטית של [[ניקולאי גרונטוויג]] ולתחיית [[בתי חינוך עממיים|בתי החינוך העממיים]]. על אף שקוך עצמו לא השתתף בהמשך בפעילות המחתרת עצמה - הייתה לקריאתו זו חשיבות בהתגבשות הכוחות החברתיים שחוללו מאוחר יותר את המחתרת.{{הערה|שם=כיבוש|[[חיים יחיל]], '''הסוציאליזם הסקנדינבי''', הוצאת הקיבוץ המאוחד 1966, פרק: דאניה - כיבוש ומאבק, עמ' 155-164}}.

תנועת ההתנגדות הדאנית צמחה מהתארגנויות רבות ושונות, אך 4 מקורות בולטים היו לה{{הערה|שם=כיבוש}}:<br />

א. תנועת חוגי הלימוד, שנודע גם בשם "החוג" (Ringen). מקים התנועה היה ה[[פילולוג]] הסוציאליסט פרוֹדה יעקבסן, והיא קיימה עוד לפני הכיבוש מגעים עם ארגוני מחתרת בגרמניה הנאצית. בשנת 1941 פתח יעקבסן בארגון חוגים של בעלי [[מקצועות חופשיים]], סטודנטים, ותאים של איגודים מקצועיים. התאים עסקו בפעילות [[קונספירציה|קונספירטיבית]], הפצת מידע ותעמולה, עזרה הדדית וסיוע למשפחות אסירים. תנועת חוגי הלימוד היוותה המשך למסורת חינוך המבוגרים הדאנית מימי [[ניקולאי גרונטוויג]], קריסטיאן קולד, ותנועת "[[בתי חינוך עממיים|בתי החינוך העממיים]]".<br />

ב. קבוצת "דנמרק החופשית" שהייתה מורכבת מנציגי מפלגות שונות שעסקו בהוצאת עיתונות לא-חוקית, ואף הפעילו שירות ידיעות ששימש גם את העיתונות החוקית.<br />

ג. חברי מפלגה קטנה, דתית-לאומית, בשם "ליכוד דאני" (Dansk Smaling), שהוקמה בשנות ה-30. לפני הכיבוש הנאצי הייתה למפלגיה זו נטייה לאומנית ואנטי-דמוקרטית מסוימת, אולם בתקופת הכיבוש התגברה בה הרוח הפטריוטית על שאר הנטיות.<br />

ד. המפלגה הקומוניסטית הדאנית, בהנהגת הפרופיסור לרפואה מוֹגנס פוֹג, שהוצאה אל מוחץ לחוק בקיץ 1941 ונאלצה לרדת ולפעול במחתרת. אחרי פלישת [[ברית המועצות]] ב-בשנת [[1941]], [[קומוניזם|קומוניסטים]] החלו לקחת חלק פעיל באלימות מול הנאצים. <br />

==התנגדות אלימה: [[1943]] - עד סוף המלחמה==

בהמשך המלחמה התגברו מעשי האלימות וההתנגדות הדנית מול הכובש הנאצי. בסתיו 1942 נתגלע משבר דיפלומטי עם הגרמנים בעקבות תשובה לקונית שהשיב מלך דנמרק לאגרת ברכה ליום הולדתו שנשלחה על ידי היטלר. הגרמנים דרשו את סילוקו של ראש הממשלה בוּל, שר האוצר אנדרסן ושר הדתות פיבגר (ואליהם הצטרף לאות סולידריות שר הפנים קנוּד קריסטנסן). ראש הממשלה המחליף סירב אף הוא לצירוף נציגי המפלגה הנאצית לממשלה, והגרמנים מינו אף לו מחליף.{{הערה|שם=כיבוש}} על אף ההרעה ביחסי דנמרק-גרמניה, התירו הגרמנים קיומן של בחירות כלליות במרץ 1943, כדי לשמור על תדמית "מדינת החסות". הבחירות ב-1943 הפכו להפגנה כנגד הכיבוש ובעד הדמוקרטיה הדאנית. שיעור ההשתתפות בבחירות עמד על 90% מבעלי זכות ההצבעה - השיעור הגבוהה ביותר בתולדות דנמרק. הגוש הפרו-פשיסטי נחלש אף יותר ממה שהיה בממשלה שקדמה לבחירות, ואילו הגוש הדמוקרטי הגדיל את כוחו.{{הערה|שם=כיבוש}}

ב-בשנת 1943, קצב התגברות מעשי האלימות גדל משמעותית. בהשוואה לשנת 1942 בה ביצעה המחתרת כ-122 פעולות חבלה - בוצאו בחודשים יולי-אוגוסט 1943 בלבד 282 פעולות חבלה.{{הערה|שם=כיבוש}}. עד לשלב שהרשויות הגרמניות היו בלתי מסופקות מהשלטון הדני ושליטתו במצב. ב-28 באוגוסט 1943 נמסר על ידי הרייך אולטימטום לממשלה, שנדרשה להכריז על מצב חירום שפירושו היה איסור על התאספויות ושביתות, הנהגת עוצר-לילה, צנזורה גבוהה על העיתונות בשיתוף עם השלטון הגרמני, הקמת בתי דין משמעתיים לשיפוט מהיר והטלת [[עונש מוות]] על מעשי חבלה, פגיעה בצבא הגרמני והחזקת נשק. דרישות אלו לא נתקבלו על דעת הממשלה, והוכרז ב-29 באוגוסט על משטר צבאי גרמני שכלל את כל סעיפי האולטימטום. הממשלה והפארלמט פוזרו (באופן רשמי הגישה הממשלה את התפטרותה למלך, אולם זה סירב לקבלה עד יום שחרורה של דנמרק), והתנפץ דימוי ה"ארץ חסות למופת" עליה ניסו הגרמנים לשמור. המשטר הצבאי איפשר לגרמנים להתמודד עם האוכלוסייה כמו שחפצו. השיטור היה קל יותר לנאצים, וכך יותר ויותר תושבים הצטרפו להתנגדות כיוון שכבר ראו שאין שלטון שיידאג להם. השלטון המקומי שהוסיף לפעול בהיקף מצומצם ובשיתוף פעולה עם מוסדות הכיבוש הוסיף לספק סיוע למשפחות האסורים.{{הערה|שם=כיבוש}}

כל עוד הייתה לדנמרק מידה של עצמאות, התנגדה הממשלה בתוקף להטלת כל סנקציות אנטי-שמיות. הגרמנים העדיפו את שיתוף הפעולה, והצגת "מדינת החסות" על פני עימות על עניין זה. אולם עם כינון המשטר הצבאי ב-1943, התפנו הגרמנים ל"טיפול בשאלה היהודית". המלך שהתנגד לחוק "[[טלאי צהוב|הטלאי הצהוב]]" ענד לאות מחאה אף הוא טלאי צהוב. תוכניות לגירוש היהודים למחנות ריכוז נתגבשו, והתאריך להוצאתן לפועל תוכנן לשבוע הראשון של חודש אוקטובר אותה שנה. אולם התוכנית הודלפה על ידי הניספח הגרמני לענייני ספנות, פוֹן דוּקוויץ{{הערה|לימים השגריר הראשון של גרמניה המערבית בדנמרק}} לראשי התנועה הסוציאל-דמוקרטית, ואלו הזהירו את היהודים.

עד סוף המלחמה בצעה המחתרת הדנית 2674 פעולות חבלה במתקני תעשייה, 1810 פעולות חבלה כנגד רכבות ומסילות ופעולות נוספות כנגד מתקני צבא ואוניות.{{הערה|שם=כיבוש}}. בשנת 1944 מנה צבא המחתרת כ-25 אלף איש, ועד סוף המלחמה גדל לכדי 45 אלף איש. כמו כן הוקמה בריגדה דנית בת 3500 איש שהתאמנה בשבדיה.{{הערה|שם=כיבוש}}