חוק זכויות נפגעי עבירה – הבדלי גרסאות

עד 1800 לערך, היוו הקורבן והנאשם את שני צדדי ההליך המשפטי. מצב זה השתנה בעקבות התפתחות התפיסה כי הנאשם והעבירה פוגעים למעשה באינטרס הציבורי ועל-כן האינטרס הפרטי נזנח. עם חקיקת חוק זכויות נפגעי עבירה, השתנה המצב (בארץ) והנפגע שעד אותה עת שימש לכל היותר עד להשגת ראיות, קיבל זכויות מסוימות וקיבל מעמד (גם אם מוגבל) בצד התובע{{הערה|הדר דנציג-רוזנברג ודנה פוגץ' ''הדור הבא של זכויות נפגעי עבירה :הזכות החוקתית להליך הוגן" עיוני משפט, לו 3 (2013).

חקיקת החוק הונמקה במס' דרכים. ראשית, יש הגורסים כי מדובר במחויבותה החברתית של המדינה משנכשלה להגן על הנפגע מבעוד מועד מפני הנאשם. כמו כן, ניתן נימוק [[תועלתנות|תועלתני]] בדבר חשיבות ההכרה בקורבן ובשיתוף הפעולה בינו לבין המדינה על-מנת למגר את העבריינות{{הערה|הצעת החוק נפגעי זכויות עבירה, תשס"א - 2001, ה"ח תשס"א 2978.}} .

לצד נימוקים אלה, קיימים נימוקים המתבססים על זכותו של האדם לכבוד. הבטחת הזכות להליך הוגן - פרוצדוראלית ומהותית - תבטיח את זכותו של הנפגע לכבוד כאדם. הבטחת זכויות זו אף עשויה למנוע השפלה במהלך ההליך - חווית "הקורבנות המשנית" {{הערה|הדר דנציג-רוזנברג ודנה פוגץ', לעיל ה"ש 2, בעמ' 36.}}.

מאז חקיקת החוק התגברה הביקורת באשר לתוכנו של החוק ויעילותו{{הערה|איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית בישראל חוק וצדק - דו"ח שנתי (2007).}} . המבקרים טוענים כי לא ניתן מענה סוציאלי במסגרת החוק בדמות פיצוי לנפגעים או זכות לקבל שירותי סיוע ושיקום. דרישות באשר להחמרת הענישה עם הנאשם והקלה בענישתם של קורבנות שהתמודדו עם הפוגע, כדוגמת כרמלה בוחבוט{{הערה|עפ 6353/94 כרמלה בוחבוט נ' מדינת ישראל , מט (3) 647, 647-648 (1995).
}} , לא נכללו מעולם בחוק. כמו כן, עולה הטענה שעל אף שנשמע קולו של הקורבן, אין לו השפעה ממשית על התנהלות ההליך - הזכות להבעת עמדה למשל ניתנת לעיתים באופן טלפוני יום לפני הדיון כאשר לנפגע דקות ספורות לגבש ולהביע את עמדתו {{הערה|הדר דנציג-רוזנברג ודנה פוגץ', לעיל ה"ש 2, בעמ' 28.}}.

אורי ינאי "נפגעי עבירה בישראל :הוצאות כספיות שנגרמו עקב העבירה"{{הערה|אורי ינאי " נפגעי עבירה בישראל :הוצאות כספיות שנגרמו עקב העבירה", ביטחון סוציאלי, 68, 25 (2005).