יחסי אפריקה–ישראל – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
שורה 63:
בסוף [[שנות החמישים של המאה ה-20]], עם תחילת פעילותה של ישראל ביבשת וגם במהלך שנות ה-60 לא הושמעה התנגדות לנוכחות ישראלית מגורמים מוסלמיים. באמצע שנות ה-60, כאשר היו לישראל נציגויות ביותר מ-30 מדינות, שמתוכן מדינות כגון [[סנגל]], [[מאלי]], [[גינאה]], [[גמביה]], [[ניז'ר]] ו[[ניגריה]] שבהן אוכלוסייה מוסלמית גדולה ובחלקן מגיעה לכ-90 אחוזים מסך האוכלוסייה.
 
לעומת זאת, [[סומליה]] ו[[מאוריטניה]], בהן 100% אחוזים אוכלוסייהמאוכלוסייה מוסלמית, נמנעו מיחסים דיפלומטיים עם ישראל.
הצלחת ישראל באפריקה הדאיגה את מדינות ערב ואת [[מצרים]] בראשות [[גמאל עבד אל נאצר]], שראתה עצמה מנהיגת העולם הערבי והמוסלמי. נאסר האמין שחיזוק האלמנט האיסלאמי במדינות אפריקה יוכל להדיר את ישראל מפעילותה שם. במסגרת תפיסה זו, [[מצרים]] שלחה מטיפים ואנשי דת ליבשת, ואף העניקה מלגות ללימודים באוניברסיטה האיסלאמית [[אל-אזהר]]. מתוך רצון לערער על מעמדו של נאסרנאצר כמנהיג העולם הערבי, נכנס לתמונה [[מועמר קדאפי]], נשיאה של [[לוב]], והחל גם הוא לפעול לקידום האסלאם באפריקה שמדרום לסהרה, תוך ניהול קמפיינים ותעמולהו[[תעמולה]] אנטי-ישראלית ואנטי-יהודית.
 
קדאפי הצליח לפגועלחולל את הפגיעה הגדולה ביותר ביחסי ישראל עם מדינות אפריקה. בביקורו של נשיא [[אוגנדה]] [[אידי אמין]], ביקש ממנו [[קדאפי]] לנתק את קשריו עם ישראל ולגרש את נציגיה של ישראל תמורת סיוע צבאי וכלכלי. ב-1972 אידי אמין ביצע את המעשה ודרש מכל הישראלים לעזוב את אוגנדה. באותה שנה אמין גם יצא באמירות אנטישמיות קשות ואף שלח מברק לאו"ם שבו הוא מברך על טבח הספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן. העתקים של המברק נשלחו גם ליאסר ערפאת וגם לגולדה מאיר. יחד עם זאת, רבים ממנהיגי אפריקה המוסלמים גינו את המברק. באותה שנה הוציא אמין מחוץ לחוק את הקהילה היהודית באוגנדה והרס את בתי הכנסת במדינה. היחסים עם אוגנדה חודשו בשנות ה-90 וחוזקו קשרי המסחר והכלכלה עם המדינה.
באותה שנה גם המלך פייסל, שביקר ב[[צ'אד]], [[אוגנדה]], [[סנגל]] ו[[מאוריטניה]] קרא להם לנתק קשרים עם ישראל, וזאת גם בשם האסלאם. המדינות נענו לקריאתו וניתקו יחסיהם. ארבע שנים קודם לכן, לכנס הפאן-איסלאמי שהתקיים ב-1969 ברבאט שב[[מרוקו]] לא הגיעו נציגים מניגריה, קמרון וגמביה וחלקם אף הסבירו זאת באי נכונותם לקשירת האלמנט המוסלמי הדתי למשטר וממשל במדינותיהם. גם [[טנזניה]] ובנין הגיבו באופן דומה.{{הערה|1= Oded, Arye. ”African Islam and its attitudes towards Israel and Judaism”, Muslim attitudes to Jews and Israel: the ambivalences of rejection, antagonism, tolerance and cooperation, ed. Moshe Ma'oz, Sussex Academic Press, 2010}}
מנהיגים ונציגי ממשל מוסלמים ממדינות אפריקה אף הוזמנו לישראל לבקר במסגד אל-אקצה בירושלים. אחד הנציגים שביקרו בישראל היה שר החינוך, העבודה והרווחה של [[גמביה]], אל-חאג'י גרבה ג'הומפה. ב-1973 כאשר ארגון "האחדות האפריקאית" שבו היו חברים גם נציגי [[הליגה הערבית]] קרא לנתק את קשריהם עם ישראל, רבות מהמדינות עשו זאת מתוך הזדהות עם מצרים בעקבות הסכסוך שלה עם ישראל, ולא בגלל משבר כלשהו ביחסיהן עם ישראל.{{הערה|1= Oded, Arye. ”African Islam and its attitudes towards Israel and Judaism”, Muslim attitudes to Jews and Israel: the ambivalences of rejection, antagonism, tolerance and cooperation, ed. Moshe Ma'oz, Sussex Academic Press, 2010}}
 
במהלך שנות ה-90, כאשר ישראל חידשה את יחסיה עם רוב מדינות אפריקה, החלה התעוררותהתנגדות מאסיבית של כוחות איסלמיים במדינות בהן שיעור המוסלמים בקרב האוכלוסייה היה גבוה. היו ניסיונות לפגוע במנהיגים הנוצרים ובאנשי עסקים ונציגים ישראלים שהיו מקורבים לחוגים פוליטיים וכלכליים בעלי השפעה, במדינות כגון [[קניה]], [[דרום אפריקה]] וניגריהו[[ניגריה]]. בקניהב[[קניה]] החלו מהומות של כוחות איסלאמיות עם השפעות הזרם הוואהבי שדרשו אוטונומיה מוסלמית באזור שכלל את [[מומבסה]]. במהלך המהומות, שנמשכו בין 1992 עד 1995, משרדי [[צים]] כוסו [[צלב קרס|בצלבי קרס]] ו[[גרפיטי]] עם וגרפיטיםתכנים אנטישמיים. גם במקרה זה, רבים מאנשי הציבור המוסלמים התנגדו להתקפות האנטישמיות. עם זאת, ב-2002 אירע פיגוע בבית מלון במומבסה שבו נהרגו הישראלים שהשתכנו בו וגם קנייתים. היה גם ניסיון לפיגוע באמצעות טילים במטוס אזרחי ישראלי בנמל התעופה של מומבסה.
 
==קשרים משמעותיים עם מדינות אפריקה==