שלילת התארים – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
אין תקציר עריכה |
אין תקציר עריכה |
||
שורה 11:
מקורות תורת השלילה בהפרדה שנעשתה בפילוסופיה של [[אריסטו]] בין עצם לבין מקרה. ב[[פיזיקה]] של אריסטו כל דבר בעולם מופרד מבחינה מחשבתית לחלק המהותי שבו - ה'''עצם''', לבין התכונות המשניות שלו - ה'''מקרה'''. כיוון שהאל מיוחד מכול הדברים הגשמיים באי היכולת שלו להתפרד לשניים, הרי שאין לו מקרים או תארים.{{הערה|הרמב"ם, מורה הנבוכים, א:לה, מהדורת אבן שמואל, סט}}
ה[[רמב"ם]], שהיה מפתח מרכזי של תורת השלילה בפילוסופיה היהודית, מצא את מקורותיה בהגות אריסטו, ובמקביל במקרא, בפיוט ובספרות החז"לית. ההתמודדות עם הגשמות האל אמנם מצויה בחלק מהתרגומים והפרשנויות למקרא, אולם ההוגה היהודי הראשון שאימץ כמתודה את ההוכחה דרך השלילה היה [[פילון האלכסנדרוני]], ב[[אפולוגטיקה]] על קיומו הפשוט של האל. פילון יצא מנקודת הנחה שייחוס תארים לאל ועצם הגדרתו
שלילת התארים בפילוסופיה של פלוטינס נובעת מפרשנותו למושג ה"אחד" בדיאלוג [[פרמנידיס]] ל[[אפלטון]]. בהתייחסו להיפותזה הראשונה המובאת שם, המתארת את המושג לפי שאינו ניתן לחלוקה, לתפיסה (גשמית או שכלית), להזזה או להבסה, פלוטינס מדגיש בכתביו את האחד הזה כסיבת כול הצורות האחרות. באופן זה הוא מחבר בין ההגדרות השוללות להתייחסות של פילון לאלוהים. קשר זה בקובץ כתביו [[אניאדס]], כאשר פלוטינס מתייחס לשאיפת האדם ביחס לאחד: "מחשבתנו אינה יכולה לתפוס את האחד, כול עוד גורמים נוספים מוסיפים להתקיים בהפש... להשגת האחד עלייך לשחרר את הנפש מכול דבר חיצוני ולפנות בשלמות פנימה, ללא הישענות על המונח מחוץ, תוך חשיפת השכל לצורה אידאלית הקודמת לתפיסות החוש, ושכח גם את עצמך כדי להתקרב להבנת האחד". התייחסות זו ל"אחד" המופשט, כאל מושא שאיפת האדם והסיבה הראשונה להיווצרות, הביאו את פלוטינוס להיחשב לראשון שהציע תיאולוגיה סדורה בשיטת שלילת התארים.
==שלילת התארים בתיאולוגיה וב[[כלאם]] המוסלמי==
תורת השלילה בגרסתו של פלוטינוס הגיעה לתיאולוגים המוסלמים דרך ההתעניינות בכתבי [[אריסטו]]. חלק מכתבי פלטינוס תורגמו לערבית יחד עם פרשנויות הפילוסוף הנאופלטוני [[פורפוריוס]], ונקראו בטעות "התיאולוגיה של אריסטו". לקובץ זה הייתה השפעה גדולה על הוגים מרכזיים כגון [[אל-כנדי]], על זרם ה[[מעתזילה]] ב[[כלאם]] ועל [[אבן סינא]], שהחלו להשתמש גם בתורת השלילה להצדקת אמונת האיסלאם. דרך תרגום הכתבים הנאופלטוניים לערבית ודרך כתבי ההוגים המוסלמים הגיעה מתודה זו גם אל הפילוסופים היהודיים בימי הביניים. לדברי [[שלמה פינס]], תרומתו של אבן סינא לצורת הוכחה זו היא שאפשרה לרמב"ם לנקוט בה באופן שיטתי{{הערה|פינס, ש. המקורות הפילוסופיים של מורה נבוכים. עמ' 138-139 כפי שמופיע אצל ישפה, ר. (2007) עמ' 211}}.
==שלילת התארים ב[[פילוסופיה יהודית|פילוסופיה היהודית]] בימי הביניים==
שיטת ההוכחה בדרך שלילת התארים השפיעה על רבים מקרב ההוגים היהודים, בניסיונם לגשר על הפער שבין הפילוסופיה לאמונה היהודית. הראשון שהשתמש בה מקרב הוגים אלה היה [[רבי סעדיה גאון]], ששלל כול תיאור עצמי של האל פרט לתואר "בורא". לטענת הרס"ג בתוך תואר זה יש לכלול את התארים "חי", "יכול" ו"חכם" המצויים בו באופן מהותי, ורק בלתי ניתנים לביטוי. פרט לכך, חייב הרס"ג את האל בתוארי פעולה כיוון שגם הם אינם אומרים דבר על האל באופן מהותי.
[[בחיי אבן פקודה]] הלך צעד נוסף בשיטה זו, כאשר ביקש להשתמש בשיטת שלילת התארים להסיק רק תוכן שלילי על האל. כך, שלושת התארים העצמיים החיוביים שמחייבים לדידו את האל ("נמצא", "אחד" ו"קדמון") רק נועדו לשלול תארים הופכיים. אף על פי כן גם בחיי למעשה מדבר על תארים עצמיים שניתן לתאר בהם את האל ומוסיף "מידות פועליות" כפי שעשה רס"ג לפניו.
[[רבי יהודה הלוי]] היה ההוגה היהודי הראשון בימי הביניים ששלל כול תואר עצמי, ובמקום זאת העמיד "מידות שוללות" בלבד. ריה"ל אמנם המשיך להידרש לתוארי פעולה כגון "מרחם", ואף הוסיף עליהם תוארי יחס כגון "קדוש"{{הערה|ישפה, ר. 2007. עמ' 226}}.
==שלילת התארים אצל הרמב"ם==
הרמב"ם מקצה אם כן את פרקים א-נ לעיסוק במשמעות מונחים '''[[גשמיות|גשמיים]]''' המיוחסים לאל (כגון "צלם" ו"פנים"), כדי להראות ש"שמות" אלה בעלי משמעות נוספת ממשמעם הרגיל, ורק לאחר מכן עובר לשלילת התארים, כאשר פרקים נא-סט עוסקים באופן ישיר במשמעות ה'''תארים''' המיוחסים לאל.
| |||