שלילת התארים – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
אין תקציר עריכה |
אין תקציר עריכה |
||
שורה 16:
==שלילת התארים בתיאולוגיה וב[[כלאם]] המוסלמי==
תורת השלילה בגרסתו של פלוטינוס הגיעה לתיאולוגים המוסלמים דרך ההתעניינות בכתבי [[אריסטו]]. חלק מכתבי פלטינוס תורגמו לערבית יחד עם פרשנויות הפילוסוף הנאופלטוני [[פורפוריוס]], ונקראו בטעות "התיאולוגיה של אריסטו". לקובץ זה הייתה השפעה גדולה על הוגים מרכזיים כגון [[אל-כנדי]], על זרם ה[[מעתזילה]] ב[[כלאם]] ועל [[אבן סינא]], שהחלו להשתמש גם בתורת השלילה להצדקת אמונת האיסלאם. דרך תרגום הכתבים הנאופלטוניים לערבית ודרך כתבי ההוגים המוסלמים הגיעה מתודה זו גם אל הפילוסופים היהודיים בימי הביניים
לדברי [[שלמה פינס]], אבן סינא היה הראשון שיצא מחוץ להבחנות האריסטוטליות שבין עצם ומקרה, וטען כי האל הוא עצם שמקרים אינם חלים עליו כלל. גם "המציאות אינה מקרה שחלה עליו" ועל כן הוא "מחויב המציאות" היחיד.<ref>{{צ-ספר|מחבר = פינס, ש.|שם = המקורות הפילוסופיים של מורה נבוכים, בין מחשבת ישראל למחשבת העמים, עמ' 137|מו"ל = לפי ישפה, ר. 2007. עמ' 248|שנת הוצאה = }}</ref> האפשרות שישנו עצם שאינו מתואר על ידי מקרים הייתה תרומה גדולה של אבן סינא לצורת הוכחה זו, והיא שאפשרה לטעון שהעולם הגשמי כולו הוא מקרה נתון לרצון האל, ופתחה את הצהר הראשון לרמב"ם לנקוט בה באופן שיטתי{{הערה|פינס, ש. המקורות הפילוסופיים של מורה נבוכים. עמ' 138-139 כפי שמופיע אצל ישפה, ר. (2007) עמ' 211}}.
==שלילת התארים ב[[פילוסופיה יהודית|פילוסופיה היהודית]] בימי הביניים==
שורה 26 ⟵ 28:
==שלילת התארים אצל הרמב"ם==
הרמבם כאמור הושפע מתורת השלילה של אבן סינא, וככול הנראה היה מודע לשיטותיהם של קודמיו היהודים. אולם הוא הציג דרך עקיבה ושיטתית יותר מכול ההוגים שקדמו לו בימי הביניים.
עוד בספרו [[משנה תורה]]
הרמב"ם מקצה אם כן את פרקים א-נ לעיסוק במשמעות מונחים '''[[גשמיות|גשמיים]]''' המיוחסים לאל (כגון "צלם" ו"פנים"), כדי להראות שמושגים אלה בעלי משמעות נוספת ממשמעם הרגיל, ועל כן אין לקרוא אותם כפשטם. לאחר ביאור זה עובר הדיון בפרקים נא-סט לעסוק בתארים ובשמות המיוחסים לאל, כאשר פרקים נא-נט נוגעים באופן ישיר במשמעות ה'''תארים''' המיוחסים לאל. המעבר נעשה במילים "דע שאין לו ית' תאר עצמי בשום פנים ולא בשום עניין, וכמו שנמנע היותו גשם, כן נמנע היותו בעל תאר עצמי"<ref>{{צ-ספר|מחבר = הרמב"ם|שם = מורה הנבוכים|מו"ל = מהדורת אבן שמואל|שנת הוצאה = |עמ = צג-צד|כרך = א|פרק = נ}}</ref>. לסיום הפרק כהכנה אחרונה לפני הוכחת השלילה, מבקר הרמב"ם את התפיסה שריבוי תארים עצמיים אינה סותרת את אחדות האל, ומשווה אותה ל[[השילוש הקדוש|שילוש הקדוש]] בנצרות.
שורה 52:
הסוג הרביעי של התארים – '''יחס''' – חוייב על ידי [[יהודה הלוי|ריה"ל]] ודורש מהרמב"ם להודות ש"יראה בתחילת המחשבה, שיהיה נכון, שיתואר הלאוה ית' בזה המין מן התארים". זאת מכיוון שתיאורי יחס רבים לא מעידים דבר על מהות העצם, ועל כן אפשר להרבות בו מבלי לפגוע באחדות האל. אולם לאחר דיון פוסל גם תארים אלה מהאל. שלילת הגשמות לא מאפשרת לייחס אותו למקום; הקביעה בדבר היות אלוהים בלתי-משתנה לא מאפשרת לייחס אותו ל[[זמן]] (בלשון רמב"ם: "כי הזמן מקרה דבק לתנועה" ועל כן נקבע על ידי שינויים שלא מתאפשרים באל); וייחוס שלו לכל עצם שהוא ברא לא נכונה, משום ש"קיום" האלוהים אינו מאותו סוג "קיום" של העולם (קיום האלוהים הוא הכרחי בעוד שהעולם יכול היה שלא להיברא, ולפיכך "אין יחס בשום פנים באמת בינו ובין דבר מברואיו").
לעומת ארבעת הסוגים הראשונים של התארים, הסוג החמישי "שיתואר דבר '''בפעולתו'''" איננו סב על מהות הדבר, אלא קובע לאלו דברים הוא גורם. סוג זה ניתן לייחס לאלוהים ואף להרבות בו, כמספר פעליו של האל. כדי לבאר עניין זה ולהדגיש שאין ריבוי מהותי בריבוי פעולה, ממשיל את השימוש בתארי פעולה לאש "תתיך קצת הדברים ותקפיא קצתם, ותבל ותשרוף ותלבין ותשחיר... באיכות אחת פועלת תפעל כל אלו הפעולות, והיא החם. ואם היה זה נמצא במה שיעשה הטבע, כל שכן בחוק הפועל ברצון, וכל שכן בחוקו ית'"
בהמשך, כאשר מתייחס הרמב"ם לשמותיו המרובים של האל, מסקנתו היא שהם אינם אלא התייחסות לפעולתיו המרובות בעולם (פרק סא). עניין זה מבואר לאחר דיון מיוחד בהבדלים שבין מציאות אפשרית (החלה על כול העצמים בעלי המקרים) לבין מציאות הכרחית (המיוחדת לאל). דיון זה הוא מאין מסקנה מתבקשת לאור מהלך השלילה, המובא על מנת לשלול את התואר הבסיסי "נמצא". כיוון שמציאות האל אחת עם מהותו הוא נמצא באופן שונה מכול דבר אחר, לפי הרמב"ם "נמצא לא במציאות". בכך מוכיח הרמב"ם את טענת אבן סינא כי האל הוא העצם היחיד שמציאותו לא רק בגדר האפשר, אלא "מחויתב המציאות".
===תארים שוללים===
שורה 59 ⟵ 61:
תארים חיוביים ושליליים דומים בכך ששניהם מחייבים ידיעה חלקית של הדבר, כמאמר הרמבם "שאי אפשר שלא ייחדו קצת התייחדות"<ref>{{צ-ספר|מחבר = הרמב"ם|שם = מורה הנבוכים, א: נח|מו"ל = מהדורת אבן שמואל|שנת הוצאה = }}</ref>. אולם תארי השלילה מותירים אפשרות שיורית של אי ידיעה. לדוגמה אפשר שכל אדם ניחן בתכונות הקשורות לציר רחמנות-אכזריות, ובתכונות הקשורות לציר אומץ-רכרוכיות. התואר "לא אכזר" קובעת שהאדם המתואר לא נמצא בצד זה של הציר, אך הוא מחויב להיות באיזשהו מקום אחר על הציר ("קצת רחמן וקצת אכזר", "רחמן"; וכן הלאה). לעומת זאת, מאחר שאלוהים כלל איננו מצוי על הציר רחמנות-אכזריות (כאמור לעיל, בשלילת הסוג השלישי של התארים החיוביים), האמירה "לא אכזר" איננה מוכרחת להתפרש כ"רחמן" או כתואר חיובי אחר, ולפיכך אפשר לתאר אותו כך.
===המקרא וספרות חז"ל לאור תורת השלילה===
כיוון שלא ניתן להגיד על האל הגדרה או תיאורי איכות, נדרש הרמב"ם לבאר כיצד יש לקרוא את אותם תארים שמופיעים ב[[מקרא]] ובספרות החזל"ית. כאן נמצא לנכון לשלב את תורת השלילה בהגנה על המסורת הרבנית, שכן להבנת הרמב"ם אין לקרוא את תארי האל כפשטם, אלא לפרשם כדימוי או [[משל]], בהתאם לאופן שבו בני אדם רואים את מעשי האל במציאות. כל תואר יובן על פי אחת משתי האפשרויות הבאות:{{הערה|1=מורה הנבוכים, חלק א, פרק נח}}
#'''תאר פעולה''' – שמות ותארים שמצביעים על פעולת האל, ולא על מהותו. דוגמאות:
#*תיאורי המחשה כגון רואה ושומע = האל משיג את הנראים ונשמעים
#*שמותיו של האל, למעט השם המפורש, כגון אל, אלוה, צבאות = ה"מורים בשיתוף, להיות נגזרים מפעולות"<ref>{{צ-ספר|מחבר = רבי משה בן מימון|שם = מורה הנבוכים, א: סא|מו"ל = מהדורת אבן שמואל|שנת הוצאה = }}</ref>
#'''
▲#*בורא העולם = האל ברא את העולם
#*חי = אינו מת (כמו חומר דומם)
#*קדמון = אין דבר שקדם לו
#*רחמן = לא מתאכזר
====רמזים לתורת
* "אַל-תְּבַהֵל עַל-פִּיךָ וְלִבְּךָ אַל-יְמַהֵר, לְהוֹצִיא דָבָר--לִפְנֵי הָאֱלֹהִים: כִּי הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם וְאַתָּה עַל-הָאָרֶץ, עַל-כֵּן יִהְיוּ דְבָרֶיךָ מְעַטִּים."{{הערה|1=קהלת ה, א}}
* "לְךָ דֻמִיָּה תְהִלָּה אֱלֹהִים בְּצִיּוֹן"{{הערה|1=תהלים, סה, ב}}
שורה 101 ⟵ 100:
:רוח הדברים האלה היא, שהוא אמר במפורש ששני מיני הכרח הזדמנו-יחד לגרום שאנו אומרים אותן בתפילה. האחד שהן מופיעות בתורה והשני שהנביאים תיקנו להתפלל בהן. והנה, לולא ההכרח הראשון לא היינו מזכירים אותן, ולולא ההכרח השני לא היינו מוציאים אותן ממקומן, ולא היינו מתפללים בהן; בה בשעה שאתה ממשיך בתארים!
===יחס השלילה לפיוטים===
לצד גורמים אחרים, תורת שלילת התארים גרמה לרמב"ם לסלוד מפיוטים באופן כללי, שכן רובם מלאים בתארים "אסורים" כלפי ה'.
| |||