|
|
|
== השלכות ==
הקיסר באותה עת היה [[היינריך הרביעי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה|היינריך הרביעי]], אשר לא ראה בעין יפה את התנהלותו העוינת של האפיפיור בכלל ואת סעיף 12 בפרט. יתרה מומזו, אנשי הכנסייה מלאו תפקידים רבים שאינם דתיים, והמלך לא יכול להרשות לעצמו להפקיד תחומים הנוגעים לגביית מיסיםמסים והקצאת קרקעות בידי אנשים שאינם אנשי אמונו, ואף נבחרו על ידי יריבו האפיפיור. היינריך הרביעי הגיב לפרסום המסמך בכינוס [[סינוד]] ב[[וורמס]] בו הדיחו 24 בישופים גרמניים ושני בישופים איטלקיים את האפיפיור. בתגובה, [[נידוי (נצרות)|נידה]] האפיפיור את היינריך ב־[[22 בפברואר]] [[1076]], ושחרר את הוואסאלים שלו מחובת הנאמנות כלפיו. בכירי הוואסאלים הודיעו שאם לא יימצא פתרון לסכסוך, ייאלצו לבחור מלך אחר. גם הבישופים שנבחרו על ידי היינריך החלו להסס באשר להמשך התמיכה בו. ערעור על סמכות האפיפיור לא היה דבר של מה בכך באירופה הנוצרית האדוקה. הקיסר החליט לבקש סליחה מהאפיפיור, כדי להציל את כיסאו, דבר שהוביל ל"[[הליכה לקנוסה]]", בה השפיל עצמו כביכול הקיסר בפני האפיפיור.
אולם, גם לאחר ההליכה לקנוסה לא תם המאבק בין הכוחות. מיד עם שובו של המלך לגרמניה התגבש מחנה שכלל גם בכירי כנסייה בצד סניורים פיאודלים, שתמך דווקא בזכותו של המלך למינויים כנסייתיים. אי השקט נמשך עד לאחר מותם של שני היריבים. ב[[איטליה]] התרכזו בראשית [[המאה ה-12]] תומכי שני המחנות ב[[מפלגה|מפלגות]] ה[[גואלפים וגיבלינים|גואלפים]] (תומכי האפיפיור) וה[[גואלפים וגיבלינים|גיבלינים]] (תומכי הקיסר).
|
