|
ויליס ריד, שנקרא על שמו של אביו, נולד בעיירה היקו שב[[לואיזיאנה]] וגדל ב[[חווה (חקלאות)|חווה]] ליד העיירה ברניס. הוא שיחק [[כדורסל]] במסגרת נבחרת התיכון "וסט סייד" (West Side) שליד הכפר לילי ובלט ביכולותיו האתלטיות. לאחר מכן למד ב[[אוניברסיטת גרמבלינג סטייט]], אחד מהמוסדות הייחודיים המשרתים את הקהילה ה[[אמריקאים-אפריקאים|אפרו-אמריקאית]], והצטיין במיוחד במשחקיו בנבחרת הכדורסל של האוניברסיטה. בשנותיו בקבוצה קלע ריד למעלה מ-2,280 נקודות, ובשנתו האחרונה השיג ממוצעים של 26.6 נקודות ו-21.3 [[ריבאונד]]ים למשחק. הוא הצעיד את הקבוצה לזכייה באליפות אגודת ה-[[NAIA]] בה חברות אוניברסיטאות ומכללות קטנות, ולשלוש זכיות באליפות המחוז הדרום-מערבי לאתלטיקה (SWAC).
ב-[[1964]] נבחר ריד במקום העשירי על ידי [[ניו יורק ניקס]] ב[[דראפט ה-NBA]], ובמהרה בלט בכוחו הפיזי הרב ובדומיננטיות שלו במאבקים מתחת לסל, הן ב[[הגנה (כדורסל)|הגנה]] והן ב[[התקפה (כדורסל)|התקפה]]. השפעתו על הניקס הייתה מיידית, כשסיים את עונת הבכורה שלו בליגה במקום השביעי בקליעת נקודות (19.5 בממוצע למשחק) ובמקום החמישי בריבאונדים (14.7 למשחק). במשחק במרץ [[1965]] נגד [[לוס אנג'לס לייקרס]], מהקבוצות החזקות בליגה באותה תקופה, קלע 46 נקודות. באותה עונה נבחר בפעם הראשונה מתוך שבע רצופות ל[[משחק האולסטאר של ה-NBA|משחק האולסטאר של הליגה]], וזכה בתואר [[רוקי השנה ב-NBA|רוקי השנה]]. רק בעונתו השלישית בליגה ([[{{בספורט|NBA|1966]]/[[|1967]]}}) העפיל ריד עם הניקס לראשונה ל[[פלייאוף ה-NBA|משחקי הפלייאוף]], לאחר שקלע 20.9 נקודות והוריד 14.6 ריבאונדים למשחק ב[[ליגת ה-NBA#העונה הסדירה|עונה הסדירה]]. בסיבוב הפלייאוף הראשון הודחה הקבוצה על ידי [[בוסטון סלטיקס]], על אף יכולת גבוהה שהציג ריד.
בתחילת דרכו במדי הניקס שיחק ריד בעמדת ה[[פאוור פורוורד]], אך בהמשך החל לתפקד כ[[סנטר (כדורסל)|סנטר]] הפותח. על ממדי גופו הצנועים יחסית - גובהו היה 2.06 [[מטר]]ים, נמוך משמעותית מגבוהים בולטים אחרים באותה תקופה כמו [[וילט צ'מברליין]] ו[[כרים עבדול-ג'באר]] - הוא חיפה בנחישותו הפיזית, והשיג בקביעות ממוצעים גבוהים של ריבאונדים ו[[חסימה (כדורסל)|חסימות]]. בעונת [[{{בספורט|NBA|1968]]/[[|1969]]}} הגיעה הניקס לשיא חדש מבחינתה כשניצחה 54 משחקים. בתחילת אותה עונה עזב את הקבוצה הסנטר [[וולט בלאמי]] שעבר בעסקת חליפין ל[[דטרויט פיסטונס]]. בעקבות עזיבתו של בלאמי עבר ריד לשחק בעמדת הסנטר, שם יכול היה לתת תרומה משמעותית יותר. במסגרת אותה עסקה הצטרף לקבוצה הפורוורד [[דייב דבושר]] שהצטיין במשחק ההגנה, מה שהפחית את העומס על ריד. במשך השנים הבאות הפכה הניקס לקבוצה ההגנתית החזקה בליגה, עם ריד ודבושר מתחת לסל ו[[וולט פרייזר]] שלחץ על מחזיקי הכדור. באותה עונה קלע ריד 21.1 נקודות למשחק והוריד 1,191 ריבאונדים בסך הכל, שיא כל הזמנים בתולדות המועדון.
בעונת [[{{בספורט|NBA|1969]]/[[|1970]]}} הוביל ריד את הניקס ל-60 ניצחונות במהלך העונה הסדירה, מתוכם 18 ניצחונות רצופים, כמות שהיוותה אז שיא בתולדות הליגה. הוא זכה בתואר ה-[[MVP של העונה הסדירה ב-NBA|MVP של העונה]] לאחר שהשיג ממוצעים של 21.7 נקודות ו-13.9 ריבאונדים למשחק, ונבחר גם ל[[חמישיית ההגנה של העונה ב-NBA|חמישיית ההגנה של העונה]]. במשחקי הפלייאוף גברה הניקס על [[וושינגטון ויזארדס|בלטימור בולטס]] ועל [[מילווקי באקס]], ופגשה את לוס אנג'לס לייקרס בסדרת הגמר של הליגה. לאורך הסדרה היה ריד הקולע המוביל של קבוצתו, אך קרע בשריר ב[[ירך]] מנע ממנו לקחת חלק במשחק השישי, שבו הובסה הניקס. הסדרה הגיעה למשחק שביעי ומכריע, שגם בו נראה היה כי ריד לא יוכל להשתתף, אך הוא הפתיע כשעלה לחימום שלפני המשחק.{{הערה|[http://www.nba.com/playoffs2004/greatest_finals_moments.html Greatest Finals Moments], באתר NBA}} ריד קלע את שני הסלים הראשונים של קבוצתו, שהיו הנקודות היחידות שלו במשחק; הופעתו, שנחשבת לאחד מהרגעים הזכורים בתולדות הפלייאוף, הכניסה מוטיבציה בניקס שניצחה 99-113 וזכתה באליפות הראשונה בתולדותיה. ריד קיבל את פרס ה-[[MVP של סדרת הגמר ב-NBA|MVP של סדרת הגמר]].
הניקס השיגה מאזן של 52 ניצחונות ו-30 הפסדים בעונת [[{{בספורט|NBA|1970]]/[[|1971]]}}. ריד העמיד ממוצעים של 20.9 נקודות ו-13.7 ריבאונדים, והשווה את שיא המועדון לכמות ריבאונדים במשחק בודד, כשהוריד 33 ריבאונדים במשחק נגד [[סקרמנטו קינגס|סינסינטי רויאלס]]. אולם, הקבוצה לא הצליחה לשמור על תואר האליפות והודחה על ידי בלטימור בסדרת גמר [[מזרח ה-NBA|המזרח]]. בעונה הבאה סבל ריד מ[[דלקת גידים]] ב[[ברך|ברכו]] השמאלית שהגבילה את כושר המשחק שלו. הוא נעדר לשבועיים בתחילת העונה, ולאחר שחזר ברכו הפצועה לא אפשרה לו להמשיך לשחק והוא נעדר עד לסיום העונה, במהלכה השתתף ב-11 משחקים בלבד.
בעונת [[{{בספורט|NBA|1972]]/[[|1973]]}} שב ריד להשתתף במשחקים באופן קבוע, אך הבעיות בברכו הגבילו את תרומתו לקבוצה, והוא קלע 11 נקודות בלבד בממוצע למשחק. במשחקי הפלייאוף העפילה הניקס פעם נוספת לסדרת הגמר מול הלייקרס. לאחר שהפסידה את המשחק הראשון, ניצחה הקבוצה את ארבעת המשחקים הבאים וזכתה באליפות השנייה שלה. ריד השיג באותה סדרה ממוצעים של 16.4 נקודות ו-9.2 ריבאונדים, וזכה שוב בפרס השחקן המצטיין של הגמר. הקריירה של ריד נגדעה בשלב מוקדם בשל פציעותיו, והוא הודיע על פרישתו ממשחק ב-[[1974]].
כהוקרה על הצטיינותו הרבה הוכנס ריד ל[[היכל התהילה של הכדורסל]] ב-[[1982]], ונבחר לאחד מ-[[50 השחקנים הגדולים בתולדות ה-NBA]] במסגרת חגיגות ה[[יובל (זמן)|יובל]] להקמת הליגה ב-[[1996]].
==לאחר הפרישה==
לאחר פרישתו ממשחק עסק ריד במספר תפקידי [[מאמן|אימון]]. הוא מונה למאמנה של הניקס בעונת [[{{בספורט|NBA|1977]]/[[|1978]]}}, אך עזב את הקבוצה זמן קצר מפתיחת העונה הבאה. הוא שימש כמאמן הראשי של [[אוניברסיטת קרייטון]] בין [[1981]] ל-[[1985]] ועבד בהתנדבות כעוזר מאמן ב[[אוניברסיטת סנט ג'ון]] ב[[ניו יורק]]. בהמשך [[שנות השמונים]] הוא שימש כעוזר מאמן בקבוצות ה-NBA [[סקרמנטו קינגס]] (שמה החדש של סינסינטי רויאלס) ו[[אטלנטה הוקס]].
בפברואר [[1988]] מונה ריד למאמן קבוצת [[ברוקלין נטס|ניו ג'רזי נטס]], וב-[[1989]] עבר לכהן כ[[ג'נרל מנג'ר]] וכסגן הנשיא. בתפקידו כמנהל הוא צירף שחקנים בולטים כמו [[דריק קולמן]] ו[[קני אנדרסון]], והפך את הקבוצה למתמודדת קבועה על השתתפות במשחקי הפלייאוף במשך [[שנות התשעים]]. ב-[[1992]] הוא מינה למשך שנתיים כמאמן הקבוצה את [[צ'אק דיילי]] המעוטר, שהוביל את [[נבחרת ארצות הברית בכדורסל|נבחרת ארצות הברית]] לזכייה ב[[מדליית זהב]] ב[[אולימפיאדת ברצלונה (1992)|אולימפיאדת ברצלונה]]. ב-[[1996]] הוא סיים את תפקידו כג'נרל מנג'ר, אך המשיך להיות מעורב בניהול הקבוצה במטרה להופכה למתמודדת על הזכייה באליפות. הנטס העפילה פעמיים ברציפות לסדרת הגמר של הליגה בראשית [[שנות האלפיים]].
|
