הסכמה מדעת – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
Matanyabot (שיחה | תרומות)
מ בוט החלפות: \1ניסיו\2\3
שורה 28:
בשנת 1996 חוקקה הכנסת את '''[[חוק זכויות החולה]], התשנ"ו-1996''' ובכך עוגנה הזכות להסכמה מדעת ב[[חוק]] באופן מסודר ומפורש, בין שאר זכויות המטופל ביחסיו עם מטפליו. חוק זכויות החולה עומד על הליך ההסכמה מדעת כזכות מרכזית ומהותית של המטופל.
 
החוק קובע כי אין לתת טיפול רפואי למטופל ללא הסכמה מדעת. לצורך קבלת הסכמה מדעת חובה על המטפל למסור למטופל מידע רפואי הדרוש לצורך ההחלטה האם להסכים לטיפול המוצע. בין השאר, חובה על המטפל למסור למטופל מידע על האבחנה ([[דיאגנוזה]]), הסכותהסכנות וסיכויי ההישרדות ([[פרוגנוזה]]), תיאור הטיפול (כולל מטרתו, התועלת הצפויה ממנו וסיכויי הצלחתו), [[הערכת סיכונים|הסיכונים]] הכרוכים בטיפול (כולל תופעות לוואי, [[כאב]] ואי נוחות), וכן תיאור דומה של טיפולים רפואיים אלטרנטיביים, או של היעדר טיפול. על המטפל אף לציין אם מדובר בטיפול חדשני. את המידע חייב המטפל למסור בשלב מוקדם ככל האפשר ובאופן שיאפשר מידה מרבית של הבנה. רק במקרים חריגים פוטר החוק את המטפל מחובת מסירת מידע לצורך ההסכמה מדעת ומחייבו, בדרך כלל, להיוועץ בוועדת אתיקה לצורך כך.
 
חוק זכויות החולה אף מפרט את האופן שבו יכולה להינתן הסכמתו של המטופל לטיפול. בהתאם לחוק, הסכמה מדעת יכולה להינתן בכתב, בעל פה או בדרך של התנהגות. רק במקרים ספורים, המנויים בחוק, קיימת חובה לקבל את הסכמתו של המטופל בכתב זאת לצורך [[כירורגיה|ניתוחים]], [[צנתר|צנתור]] כלי דם, [[דיאליזה]], הקרנות, [[כימותרפיה]] וטיפולי [[הפריה חוץ-גופית]].