ווט F-8 קרוסיידר – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
איש הסילונים (שיחה | תרומות) מאין תקציר עריכה |
|||
שורה 37:
|יחידות שיוצרו=1,261
}}
'''ווט F-8 קרוסיידר''' ([[אנגלית]]: '''Vought F-8 Crusader''') היה [[מטוס קרב]] חד מנועי [[
הקרוסיידר היה מטוס הקרב האמריקאי האחרון שנבנה עם [[תותח]]ים כנשק עיקרי ועל כך כונה "The last of the Gunfighters". המטוס יועד להחליף את ה[[ווט F7U קאטלאס]] כמטוס היירוט קרב והפצצה של [[צי ארצות הברית|הצי
המטוס היווה בסיס ל-[[ווט A-7 קורסייר
==
בספטמבר [[1952]] הציג הצי האמריקאי דרישות למטוס קרב חדש. הדרישות כללו מהירות מקסימלית של [[מספר מאך|מאך]] 1.2 ב-30,000 [[רגל (יחידת מידה)|רגל]] (9,150 מ'), שיעור נסיקה של 25,000 רגל/דקה (127 מטר/שנייה) ומהירות [[נחיתה]] במקסימום 100 [[מיל (יחידת מידה)|מיל]] לשעה (160 קמ"ש). בנוסף, עקב לקחי [[מלחמת קוריאה]] נמצא כי מקלעי 12.7 מ"מ אינם אפקטיביים מספיק, לכן נדרשת התקנת תותחי 20 מ"מ.
[[ווט]] הקימה צוות פיתוח בראשותו של ג'ון ראסל קלארק שפיתח דגם שסומן '''V-383'''. הדגם התמודד מול מטוסים אחרים, בהם [[F-11 טייגר]], מודיפיקציה דו־מנועית של ה-[[F3H דימון]] (שלימים הפך להיות [[מקדונל דאגלס F-4 פנטום|F-4 פנטום]]) ודגם של ה-[[F-100 סופר סייבר]] שהותאם לשירות מנושאות מטוסים, ונקרא "סופר פיורי" (Super Fury).
ב[[מאי]] [[1953]] הוכרז העיצוב של ווט כמנצח, וב[[יוני]] התקבלה הזמנה ליצור שלושה מטוסי XF8U-1 (לאחר קביעת שיטת סימון מאוחדת ב[[ספטמבר]] [[1962]], ה-F8U הפך ל-F-8). אב־הטיפוס הראשון טס ב-[[25 במרץ]] [[1955]], ובטיסת בכורה זו עבר את מהירות הקול. תקופת הפיתוח והניסוי היו כה מוצלחות עד כי אב־הטיפוס השני ודגם היצור הראשון (F8U-1) המריאו לראשונה באותו היום, ה-[[30 בספטמבר]] 1955. וב-[[4 באפריל]] [[1956]] ה-F8U-1 ביצע את השיגור הראשון מנושאת המטוסים ה-'''USS Forrestal'''. שני דגמי אב־הטיפוס (XF8U-1) עברו ניסויים על ידי ה-VX-1 עם מעט ליקויים ובעיות שנתגלו. הפיתוח וניסויי החימוש התבצעו בבסיס צ'יינה לייק.
שורה 110:
* '''מוטת כנפיים''': 35 רגל 8 (10.87 מ')
* '''גובה''': 15 רגל (4.80 מ')
*
* '''משקל ריק''': 17,541 ליברות (7,956 ק"ג)
* '''משקל טעון''':13,000 ק"ג
| |||