מלחמת האיכרים הגרמנית – הבדלי גרסאות

הפלבאים כללו מעמד חדש של פועלים עירוניים, אומנים שכירים ונוודים. בורגנים מרוששים נטו אף הם להצטרף לשורותיהם. על אף שמבחינה טכנית האומנים השכירים היו בעלי פוטנציאל להצטרף למעמד הבורגני בדרך כלל הודרו מתפקידים בכירים ע"י המשפחות העשירות שניהלו את הגילדות. לפיכך מעמדם "הזמני" המשולל זכויות אזרחיות נטה להפוך למעמד קבוע. לפלבאים לא היה כמעט רכוש אישי משל עצמם.{{ש}}

 

האיכרים ששילמו מיסים גבוהים המשיכו להוות המעמד התחתון של החברה. בראשית המאה ה-16, האיכרים היו מנועים מלצוד, לדוג, או לחטוב עצים בצורה חופשית כפי שיכלו לעשות קודם לכן, מפני שהאדונים ממעמד האצולה השתלטו זה מכבר על שטחי הקומונס. לאדון בעל האחוזה הייתה הזכות החוקית לעשות באדמת האיכרים ככל העולה על רוחו; פעמים רבות היבול של האיכר היה נרמס ונהרס תחת פרסות הסוסים הדוהרים במהלך ציד או משחק פרוע שערכו האצילים על אדמותיו ולא היה ביכולתו לעשות דבר.{{ש}}

כאשר האיכר רצה להתחתן הוא היה חייב לבקש את רשותו של האדון ולשלם מס על החתונה. כאשר האיכר הלך לעולמו האדון היה רשאי לקחת את מיטב רכושו לפי בחירתו. מערכת המשפט שנשלטה ע"י בישופים בורגנים עשירים ופטריצים לא העניקה לאיכר (או ליורשיו) כל פיצוי על רכושם הנגזל. דורות של צמיתות מסורתית והאופי האוטונומי של המחוזות הפכו את מרידות האיכרים למרידות בעלי אופי מקומי.{{ש}}