משבר מניות הבנקים – הבדלי גרסאות

אחרי [[בנק הפועלים]], הצטרפו לוויסות גם יתר הבנקים הגדולים והבינוניים שמניותיהם נסחרו ב[[הבורסה לניירות ערך|בורסה לניירות ערך]]‏‏ (למעט [[הבנק הבינלאומי הראשון]]). כדי להבטיח זאת, הזרימו הבנקים, בהתמדה, מדי יום, ביקוש גדול למניותיהם (כאשר הם נסוגו ממנו בהגיע השער היומי לרמה הרצויה להם)‏‏{{הערה|שם=הערה_א|1=‏ראו דו"ח ועדת בייסקי‏}}. בפעולה זו נעזרו הבנקים בכספי המשקיעים והחוסכים בבנקים, אותם שיכנעו לרכוש את מניות הבנקים, כ"השקעה סולידית" ובטוחה‏‏{{הערה|שם=הערה_א}}, וכן בכספי קופות הגמל וקרנות הנאמנות, אותן ניהלו עבור הציבור. פעולת הוויסות הביאה לכך ששערי מניות הבנקים עלו באופן קבוע ומתמיד‏‏{{הערה|1=‏ראו היסטוריה של שערי מניות הבנקים כנ"ל}}, כך שנראה כאילו מניות אלה חסינות מירידה ונושאות [[תשואה]] נאותה. עליית שערי מניותיהם אפשרה לבנקים להמשיך ולמכור מניות נוספות ולהגדיל את יכולתם להשקיע ולגייס כספים ([[מנוף פיננסי]]). גיוס כספים זה איפשר את התרחבות הבנקים (על חשבון רווחיותם לטווח ארוך) ובא, במידה רבה, על חשבון [[איגרת חוב|אגרות חוב]] [[הצמדה|צמודות]] שהנפיקה המדינה (ואשר לא יכלו להתחרות בתשואה הגבוהה שהניבה ההשקעה במניות הבנקים ‏‏{{הערה|1=‏ראו נתוני התשואה לפדיון של אג"ח ממשלתי בכל העיתונים הכלכליים דאז וכן שיעורי השינוי של מחירי אגרות החוב ושל שערי מניות הבנקים ברישומי הבורסה‏ לניירות ערך בתל אביב ובכל העיתונים הכלכליים של התקופה}}).

 

 

כאשר המסחר במניות נפתח מחדש, ירד שערן ב-17%. מי שהחליט למכור את המניות מיד נשא בהפסד זה, אך רוב [[בעל מניות|בעלי המניות]] העדיפו להמשיך ולהחזיק בהן עד תום התקופה שנקבעה. ערכה של ההתחייבות לרכישת המניות שנטל אוצר המדינה על עצמו נאמד ב-6.9 מיליארד דולר (הערך הסופי יתברר כאשר יסתיים תהליך מכירת מניות הבנקים לציבור).