אוניברסיטת בר-אילן – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ עיצוב: הורדת רווחים מיותרים |
תוספת היסטוריה (תביעת המרצים, תלונה על אפליה נגד חילונים) |
||
שורה 62:
פרופ' [[פנחס חורגין]] (שנפטר בשנת [[1957]]), היה פרופסור ל[[היסטוריה]] וספרות יהודית מ[[ארצות הברית]], והוגה האוניברסיטה ומייסדה. בין יוזמיה היו גם אנשי אקדמיה ומנהיגים דתיים [[ארצות הברית|אמריקניים]], ואנשי [[תנועת המזרחי]] בארצות הברית. שאיפתם הייתה לשלב מסורת ולימודי יהדות עם מחקר מדעי מודרני. לקידומה הפוליטי של היוזמה הייתה אחראית תנועת המזרחי בארץ
רעיון הקמת האוניברסיטה נתקל בהתנגדות קשה, בעיקר של אנשי [[האוניברסיטה העברית]]. ראש הממשלה [[דוד בן גוריון]] שוכנע לבסוף להסכים להקצות קרקעות למוסד האקדמי החדש, אך לא התחייב להכרה ממלכתית מלאה. [[בן ציון דינור]], שר החינוך, היה מראשי המתנגדים. [[משה שרת]], ראש הממשלה שהחליף את בן גוריון, תהה: "כאומה דלה הנאבקת על קיומה, איך יהיה בידי המדינה והעם לפתח שני מוסדות ראויים לשמם". ההסתייגות באה לידי ביטוי בהיעדות ראשי המדינה מטקס הנחת אבן הפינה לאוניברסיטה. גם לאחר ייסודה לא התלהבה [[המועצה להשכלה גבוהה]] מעובדת קיומה. היא סירבה להכיר בתארים שלה ואיימה על ראשיה בתביעה פלילית אם בכל אופן יעניקו אותם לבוגריהם. חלפו 11 שנה עד שבר אילן זכתה להכרה מלאה.
מייסדי בר אילן קיוו לגדל סטודנט בעל מחויבות משולשת: למורשת היהודית, לתחיית עם ישראל בארצו ולידע האקדמי המדעי. כפי שהעיד נשיא האוניברסיטה בשנת [[1965]] - '''"יכול אני לומר בוודאות שכל הפרופסורים והמרצים אצלנו הם... שומרי מצוות, וכך גם הרוב הגדול של הסטודנטים הם יראים ושלמים"'''. בתחילת דרכה של האוניברסיטה באו רוב הסטודנטים מארצות הברית.
שורה 68:
בתחילה הייתה התוכנית להאריך את משך לימודי התואר הראשון משלוש שנים לארבע, כדי ליתן זמן למספר רב של קורסים ביהדות. בסופו של דבר, כיום נמשכים הלימודים שלוש שנים, אך חובת שבעת הקורסים בלימודי יהדות מוחלת על כל הסטודנטים, למעט הלא יהודים (ולמעט אלו בעלי רקע של [[ישיבה גבוהה]] והלומדים ב[[כולל]] ובמדרשה). סטודנטים בפקולטה למשפטים מחויבים רק בשלושה קורסים בלימודי יהדות, וזאת בשל חובת לימודי [[משפט עברי]] בפקולטה.
הפתח שנתנה בר אילן לסטודנטים [[חילונים]] להתקבל אליה, הביא למצב שבו רוב הסטודנטים הם חילונים (אף שבתנאי הקבלה נקבע כי לבר אילן זכות להעדיף מועמדים בעלי רקע ישיבתי). כך קרה שנזנח התקנון המצפה מהתלמידים הגברים לחבוש כיסוי ראש, אם כי המרצים הבכירים, גם החילוניים, עדיין מקפידים (עם עצמם, לא עם תלמידיהם) בדרך כלל על מילוי חובה זו.
מבחינת בחירת הסגל האקדמי הבכיר קיימת העדפה ברורה לשומרי תורה ומצוות, עד כדי כך שנטען שיש בין אנשי הסגל שנאלצים להעמיד פנים לגבי אורחות חייהם, בתקווה לקבל קביעות. מקצת מעניין זה דלף לעיתונות בשערורייה שהתחוללה בסוף שנות התשעים סביב נהלי המינוי האקדמיים במחלקה למוזיקולוגיה. עם זאת, עדיין אחוז נכבד מסגל ההוראה הוא חילוני במוצהר. בלחץ [[האגודה לזכויות האזרח]], העוקבת אחר התלונות על אפליית דתיים בקידום ומינוי מרצים באוניברסיטה<ref>[http://www.acri.org.il/hebrew-acri/engine/story.asp?id=197 אוניברסיטת בר אילן מפלה מרצים חילונים בקבלה לעבודה ובקידום]</ref>, נערך דיון במועצה להשכלה גבוהה ובו עלו טענות קשות כנגד אפליית מרצים שאינם דתיים באוניברסיטת בר אילן.
בשנת 2000 עלתה בר אילן לכותרות שוב בעקבות תביעה שהגישו שני מרצים נגד האוניברסיטה, בטענה שלא קודמו בגלל אפליית גיל. ד"ר צמח קיסר (בן 66 בזמן הגשת התביעה) וד"ר חיים שטרן (59) פנו לבית הדין, בטענה שלא קודמו מפאת גילם המתקדם, וזאת למרות שמילאו אחר כל הדרישות לבקשת דרגת "מרצה" והשתייכות לסגל האקדמי הבכיר. השניים טענו כי אי קידומם היה על רקע גילם, אך בר אילן הכחישה ואמרה כי השניים פוטרו עקב "אי עמידה במדיניות האקדמית של האוניברסיטה ביחס ליכולת מחקרית ואקדמית". בהחלטה תקדימית ויוצאת דופן, שעוררה סערה גם באוניברסיטאות אחרות בישראל, פסקו שופטי בית הדין הארצי לעבודה לחייב את בר אילן לחשוף את הפרוטוקולים מדיוני ועדות המינויים. האוניברסיטאות התנגדו בנחרצות נגד הפסיקה, וקבעו כי הדבר פוגע בחופש האקדמי. לעומת זאת, רבים צידדו בהחלטה, משום שחשיפת הפרוטוקולים תוכל לסייע לברר טענות קשות על המערכת האקדמית הישראלית, בדבר אפליית מיעוטים ובהם נשים, ערבים ומזרחים.
שאלת צביונה של האוניברסיטה עלתה ביתר שאת בתקופת העלייה הגדולה מ[[ברית המועצות]]. נשמעה הטענה שיש למנוע 'הצפה' של האוניברסיטה בעולים, שכן הללו נטולי כל רקע ביהדות ויטשטשו לחלוטין את אופייה המיוחד. בסופו של דבר לא התקבלה גישה זו, מה עוד שבר אילן, שנזקקה לסיוע תקציבי נרחב מהמדינה המותנה במספר התלמידים, לא יכולה הייתה להרשות לעצמה סלקטיביות יתרה, מה גם שחלק ניכר מהסטודנטים והמרצים דוברי ה[[רוסית]] באוניברסיטה הם דתיים לאומיים. כמו כן ישנם סטונדטים רבים דוברי [[אנגלית]] ו[[צרפתית]] (עולים חדשים ותיירים) שרובם הגדול דתיים לאומיים, כך שהחשש הצביונה הדתי של האוניברסיטה תינזק עקב 'הצפה בעולים' התבדה.▼
▲שאלת צביונה של האוניברסיטה עלתה ביתר שאת בתקופת העלייה הגדולה מ[[ברית המועצות]]. נשמעה הטענה שיש למנוע 'הצפה' של האוניברסיטה בעולים, שכן הללו נטולי כל רקע ביהדות ויטשטשו לחלוטין את אופייה המיוחד. בסופו של דבר לא התקבלה גישה זו, מה עוד שבר אילן, שנזקקה לסיוע תקציבי נרחב מהמדינה המותנה במספר התלמידים, לא יכולה הייתה להרשות לעצמה סלקטיביות יתרה, מה גם שחלק ניכר מהסטודנטים והמרצים דוברי ה[[רוסית]] באוניברסיטה הם דתיים לאומיים. כמו כן ישנם סטונדטים רבים דוברי [[אנגלית]] ו[[צרפתית]] (עולים חדשים ותיירים) שרובם הגדול דתיים לאומיים, כך שהחשש
הצורך לשמור על הרוב הדתי באוניברסיטה בוטא במימרה של [[יוסף בורג]], ממנהיגי [[הציונות הדתית]], "יציקת מים לתוך יין ללא הגבלה, תביא לכך שלא יישאר יין".
כדי לחזק את האופי הדתי של בר אילן הוקם ה[[מכון הגבוה לתורה]] (מג"ל) הכולל בתוכו [[כולל]] ו[[מדרשה לבנות]]. בראש ה[[מכון הגבוה לתורה]] מראשית שנת 2004 עומד ה[[רב]] [[פרופסור]] [[דניאל שפרבר]]. בכולל הלימוד הוא לימוד [[ישיבה|ישיבתי]] מסורתי, המתמקד ב[[תלמוד]], ובמדרשה הלימוד מתמקד ב[[מחשבת ישראל]] וב[[תנ"ך]], גם כן בהתאם למסורת שאינה מאפשרת לבנות לימוד גמרא. תלמידי הכולל והמדרשה נהנים ממלגה, פטור מלא משכר לימוד ופטור מקורסים ביהדות.
יש להבחין בין אופי הלימוד בכולל שהוא דתי, והמרצים בו לרוב אינם אנשי אקדמיה, לבין אופי הלימוד בפקולטה למדעי יהדות שהוא מחקרי מובהק, ואף נעשה בו שימוש (אומנם מצומצם) ב[[ביקורת המקרא]].
| |||