|
|
|
== היסטוריה ==
[[קובץ:19th_century_print_rinderpest.jpg|שמאל|ממוזער|300px|שריפת פרות חולותנגועות בדבר הבקר בציור יפני מן המאה ה-19]]בשל נזקיה העצומים תוארה מחלת דֶבֶר הבקר יותר מכל מחלת בעלי-חיים אחרת גם בתקופות קדומות; תיאורי המחלה הראשונים מתוארכים ל[[המאה ה-4|מאה הרביעית]] לסה"נ. מוצאהּ המשוער הוא ב[[מרכז אסיה]], ומשם הגיעה מערבה ל[[אירופה]], בעיקר במהלך מסעות צבא, כגון פלישת ה[[האימפריה המונגולית|מונגולים]]. התפרצויות דבר הבקר היו קשורות כמעט תמיד למצבי אי-שקט מדיני ולתנודת אוכלוסיות אדם ועימם עדרי הבקר. ב[[המאה ה-18|מאה השמונה-עשרה]] הגיעו נזקי המחלה ב[[מרכז אירופה]] וב[[ארצות השפלה]] לשיאם: בין 1711 ל-1769 הגיע שיעור התמותה של בקר באירופה עד לשיאים של 10,000 ראשי בקר ליום. זו הייתה הסיבה העיקרית להקמתם של בתי הספר הראשונים ל[[רפואה וטרינרית]] בתחילת המאה המאה ה-18 (שני הראשונים – ב[[צרפת]]). במחצית המאה ה-19 חדרה המחלה לראשונה לאנגליה וגרמה לנזקים עצומים באיים הבריטים, אך עד סוף המאה בוערה המחלה מאירופה באמצעות צעדי בידוד והשמדת בקר נגוע, או חשוד כנגוע. המחלה חזרה לאירופה בשנת 1920, כאשר משלוח בקר מ[[הודו]] שנמצא במעבר בנמל [[אנטוורפן]] הדביק בקר מקומי, והמחלה התפשטה ב[[בלגיה]]. התפרצות זו, שבוערה באמצעים דרסטיים. החרידה את יתר ארצות אירופה וגרמה להתארגנות כלל-אירופית למניעת מקרים דומים בעתיד ולהקמתו של הארגון העולמי לבריאות בעלי-חיים (OIE) בשנת 1924. התפרצות אחרונה ובודדת באירופה ארעה ב-1940 בגן החיות של [[רומא]]. בשנים שלאחר מכן המשיכה המחלה להתפשט ב[[אפריקה]] וב[[אסיה]], בעיקר ב[[תת-היבשת ההודית]], תוך חדירתה לעתים ל[[המזרח התיכון|מזרח הקרוב]]. מיזם ביעור באזורים אלה, בעיקר באמצעות חיסון המוני, הביא בסופו של דבר להכחדת המחלה מעל פני האדמה. כאמור, ביוני 2011 אישרו ארגון המזון והחקלאות של האו"ם (FAO) והארגון העולמי לבריאות בעלי-חיים (OIE) שמחלת דבר הבקר הודברה כליל.
|
