חשמלית – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
הרחבה: הנעה חשמלית |
הרחבה: דעיכת השימוש |
||
שורה 24:
השימוש במנועי חשמל להחלפת הסוסים החל בסוף המאה ה-19, אך במקביל נעשו ניסיונות לשימוש באמצעים אחרים. מנועי קיטור נכנסו לראשונה לשימוש במושבות האימפריה הבריטית בשנות ה-80 של המאה ה-19, למשל ב[[ניו זילנד]]. מנועים אלו היו חלשים עקב המקום הצפוף עבורם בקרון עירוני, ולא זכו לשימוש נרחב.
במקביל החל שימוש בשיטת ההנעה באמצעות כבל מניע, שיתרונה הגדול היה בכך שבה לא נדרש כלל מקום ליחידת הנעה. ב-[[1873]] נחנך [[קרון הכבל של סן פרנסיסקו]], והוא עדיין נמצא בשימוש גם בתחילת
בסוף המאה ה-19 נעשו ניסיונות להנעת קרונות באמצעות כמה סוגי גז, למשל גז של [[נפטא (תזקיק)|נפטא]] או של [[פחם]]. הטראם הראשון נע ב-[[1886]] בפרבר של [[מלבורן]], [[אוסטרליה]]. שיטות הנעה נוספות התבססו במקרים בודדים גם על [[מנוע בנזין]] ו[[מנוע דיזל|דיזל]]. לעומתם, הניסיונות להנעה באמצעות חשמל זכו להצלחה רבה והפכו לשיטת ההנעה הנפוצה החל משנות ה-80 של המאה ה-19. מתוך שלוש שיטות להזנת החשמל לקרון, שיטת ההזנה באמצעות כבלי חשמל עיליים הפכה לנפוצה ביותר. הנעה באמצעות [[סוללה חשמלית|סוללות]] נכשלה עקב חוסר היעילות של סוללות באותה התקופה, והנעה באמצעות חשמל שהוזרם במסילה עצמה נכשלה בגלל הסיכון הבטיחותי של [[התחשמלות]] הולכי רגל.
ניסיון ראשון להנעת קרון סוסים באמצעות חשמל היה ב[[סנקט פטרבורג]] ב-[[1880]]. שנה אחר כך בוצע ניסוי דומה ב[[ברלין]] על ידי [[ארנסט ורנר פון סימנס]], שהתבסס על חשמל במסילה עצמה, אך עקב בעיות הבטיחות הוא הוחלף בסביבות 1890 בכבל עילי המזין את הקרון בחשמל באמצעות לולאה (Bow collector). שירות הטראם החשמלי הראשון שפעל באופן סדיר היה בדרום [[וינה]], החל מ-[[1884]] והזנת החשמל שלו הייתה מבוססת על זרועות הדומות ל[[פנטוגרף רכבות]]. טיפוס שלישי של אמצעי להזנת מתח מכבלים עיליים הוא מוט עם גלגל (Trolley pole) שנוסה לראשונה בתערוכה ב[[טורונטו]] ב-[[1885]]. עם השנים הפכה הזנת הפנטוגרף לנפוצה ביותר, מסיבות של יעילות, בטיחות ואמינות.
בתחילת המאה ה-20 המשיך הגידול העקבי במספר הערים ובאורך המסילות של מערכות החשמליות. עם זאת, ההתקדמות ב[[מנוע בעירה פנימית|מנועי בעירה פנימית]] ובמיוחד בהתאמתם לאוטובוסים, החלה להוות תחרות לחשמלית. התגברות השימוש באוטובוסים בין [[מלחמת העולם הראשונה]] ל[[מלחמת העולם השנייה]] עצר את פיתוח החשמלית וערים רבות נמנעו מלהוסיף קווים חדשים. גם גידול השימוש בכלי רכב פרטיים תרם לירידה בפופולריות של חשמליות ושל תחבורה ציבורית בכלל. ב[[שנות ה-50 של המאה ה-20]] אף החלה בארצות רבות מגמה של פירוק קווי חשמלית. ב[[מנצ'סטר]] באנגליה לדוגמה, ננטשה המערכת לחלוטין ב-[[1949]], ובערים אחרות נרכשו קווי החשמלית על ידי חברת האוטובוסים המקומית, רק כדי לפרק אותה לאחר מכן, כפי שקרה לדוגמה ב-[[1960]] ב[[סוונסי]] בוויילס.
ההשקעות הממשלתיות בשנות ה-60 ו[[שנות ה-70 של המאה ה-20|ה-70 של המאה ה-20]] נטו לכיוון הרחבת כבישים ורשתות האוטובוסים, כפי שטען נשיא [[צרפת]], [[ז'ורז' פומפידו]] ב-[[1971]], כי "העיר צריכה להתאים את עצמה למכונית". קווי חשמלית קיימים המשיכו לפעול בערים שונות, אך הזנחת התשתיות והציוד הגבירה את קצב נטישת החשמלית. במדינות רבות באסיה ובדרום אמריקה נעלמו החשמליות לחלוטין. בצרפת, בריטניה, ספרד ואירלנד נותרו מערכות בודדות וכך גם ב[[אמריקה הצפונית]] בה נותרו חשמליות בערים בודדות כדוגמת [[פילדלפיה]], [[ניוארק]], טורונטו וסן פרנסיסקו, מתוך מאות ערים בתחילת המאה ה-20.
==קישורים חיצוניים==
| |||