חשמלית – הבדלי גרסאות

מערכות הזנה תת-קרקעיות לחשמליות היו קיימות בערים גדולות כדוגמת פריס וניו יורק בתחילת המאה ה-20, אך הן נזנחו לטובת מערכות רכבת תחתית או חשמליות בעלות הזנה מכבלים עיליים. עם זאת, ההזנה בכבלים עיליים נחשבת מפגע אסתטי, ולכן בתחילת המאה ה-21 נעשו מאמצים לייצר הזנת חשמל קרקעית בטוחה. דוגמה בולטת לניסיון כזה נמצאת ברכבת הקלה של [[בורדו]], שם מערכת מסילות של חברת [[אלסטום]], המכונה APS, מחלקת את המסילה למקטעים ומזינה בחשמל רק את הקטע שהקרון נמצא מעליו באותו רגע{{הערה|[http://www.railway-technology.com/features/feature1096 Allez le Tram], באתר railway-technology.com, {{כ}}27 ביולי 2007}}.

 

שיטת ההזנה שהפכה לנפוצה ביותר היא באמצעות כבלים עיליים הפרושים בין עמודים בתוואי המסילה. בניגוד ל[[טרוליבוס]], הזקוק לשני כבלי חשמל עיליים עבור שני הקטבים, בחשמלית הנעה על מסילה ניתן להסתפק בכבל בודד ולהשתמש באחד מפסי המסילה כדי לסגור מעגל. קבלת המתח מהכבל התבצעה לרוב באמצעות פנטוגרף, שנמצא עדיף על מוט עם גלגל בקצהו (Trolley pole) ועל קשת הזנה עם מוט קשיח (Bow collector). קשת ההזנה היא גרסה פשוטה של פנטוגרף, שיש לו פחות גמישות להתאים את עצמו לכבל ההזנה. מוט עם גלגל נותר נפוץ עבור טרוליבוסים עקב התאמתו לחופש התנועה הנדרש מכלי שאינו נע על מסילה, אך בתוואי מסילה הוא סובל מחיסרון של איבוד הכבל לעתים, ושל הצורך להפוך אותו בקרונות הנעים בשני כיווני המסילה.