ארתור שפנייר – הבדלי גרסאות

בשנת 1939 החליט שפנייר לבקש [[מקלט מדיני|מקלט]] זמני ב[[אמסטרדם]], שבה חיו אחותו גרטרוד ואמו הלן (לבית להמן),{{הערה|1=אחותו של שפנייר היגרה להולנד לפני 1933. נראה שהאם הצטרפה אליה אחרי פטירת האב בשנת 1938.‏}} ולהמתין בה לקבלת אשרת הכניסה לארצות הברית.{{הערה|1=המידע בנוגע להגירה לאמסטרדם הוא על פי מאמרו של [[מיכאל מאיר]]. על פי [http://www.yadvashem.org/wps/portal/!ut/p/.cmd/cl/.l/iw?lang=iw המאגר המרכזי של שמות קרבנות השואה] באתר [[יד ושם]], שפנייר גורש מברלין בתאריך 21 ביוני 1939. ייתכן שאין סתירה בין שני המקורות, ושפנייר אכן גורש מברלין, ובחר את אמסטרדם כיעד להגירה. באתר יד ושם מופיעה גם עדות של ד"ר חנה אופנהיימר (מכרה של שפנייר), שציינה את שנת 1942 כתאריך מותו של שפנייר. אולם על פי רוב המקורות שפנייר גורש מהולנד בשנת 1942, ונספה בשנת 1944 (ראו גם ההערה הבאה).‏}} בינואר 1940 שלח גלויה לידידו הקרוב, [[דניאל גולדשמידט]], ובה סיפר על ההמתנה לאשרת הכניסה (ראו תמונות משמאל).{{הערה|1=פרופ' ויל הנזכר בראש המכתב הוא [[אליקים גוטהולד וייל]], שהיה אז מנהל בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים; פראנץ‏ ראזענטאל (פרנץ רוזנטל), ד"ר וינר (מקס וינר) וד"ר לבקוביץ (אלברט לבקוביץ) היו כלולים בתוכנית ההצלה של ההיברו יוניון קולג'. הדיווח בגלויה של שפנייר תואם את המידע במאמרו של מיכאל מאיר (ראו הערה 10). רוזנטל ומקס וינר אכן הצליחו להגיע לסינסינטי, ואילו שפנייר ולבקוביץ נשארו באמסטרדם, ונשלחו לבסוף לברגן בלזן. אלא שלבקוביץ היה בין אלה שנבחרו להימסר במסגרת עסקת שבויים בשנת 1944, ולאחר מכן הורשה להיכנס לארץ ישראל, ואילו שפנייר לא שרד. ד"ר סימון הוא [[עקיבא ארנסט סימון]]. גב' ד"ר אמריך היא חנה אמריך אופנהיימר, מכרה של שפנייר, שמסרה עליו עדות באתר יד ושם. פרופ' היינעמאן המוזכר בצדה השני של הגלויה הוא [[יצחק היינמן]].}}