האימפריה הקולוניאלית הצרפתית – הבדלי גרסאות

רק לאחר [[מלחמת צרפת-פרוסיה]] של [[1870]]–[[1871]] והקמתה של [[הרפובליקה השלישית]] ([[1871]]–[[1940]]) נכבשו רוב הקולוניות המאוחרות של צרפת. ב-[[1884]]–[[1885]] כבשו הצרפתים מבסיסיהם בקוצ'ין-סין את [[טוקין]] ואת [[אנאם]] (בוייטנאםבווייטנאם המודרנית). אלו, ביחד עם קמבודיה וקוצ'ין-סין, הפכו ל[[הודו-סין הצרפתית]] (שאליה סופחו [[לאוס]] ב-[[1887]] ו[[קוואנג צ'ו וואן]] ב-[[1900]]). חוזה הזיכיון הצרפתי ב[[שאנגחאי]] נחתם ב-[[1849]], ונמשך עד ל-[[1946]].

השטחים הצרפתים ב[[צפון אפריקה]] התרחבו עם [[היסטוריה של תוניסיה#תוניסיה הצרפתית|הפיכת תוניסיה לקולוניה צרפתית]] ב-[[1881]]. בהדרגה, במהלך מאה זו כבשה צרפת את רוב [[מערב אפריקה|מערב]], [[מרכז אפריקה|מרכז]] ו[[צפון אפריקה]] (כולל המדינות המודרניות [[אלג'יריה]], [[תוניסיה]], [[מרוקו]], [[גאבוןגבון]], [[מאוריטניה]], [[סנגל]], [[גינאה]], [[מאלי]], [[חוף השנהב]], [[בנין]], [[ניז'ר]], [[צ'אד]], [[הרפובליקה המרכז אפריקאית]], ו[[הרפובליקה של קונגו]]). [[המיסיון המרכז-אפריקאי]] ומשלחת צבאית נשלחו מסנגל ב-[[1898]] כדי לכבוש את אגנו של [[נהר הצ'אד]] ולאחד את כל הטריטוריות הצרפתיות במערב אפריקה. המשלחת יצאה במשותף עם שתי משלחות אחרות, משלחת פורה-למי ו[[מיסיון ג'נטיל]], שיצאו מאלג'יריה ומ[[קונגו המרכזית]] במתואם. עם מותו של המצביא ה[[מוסלמי]] [[רביח אז-זובאיר]], השליט הגדול באזור, והקמת [[הטריטוריה הצבאית של צ'אד]] ב-[[1900]], השיג המיסיון את כל מטרותיו. כחלק מ[[המירוץ לאפריקה]], כבשה צרפת את שאר מערב ומרכז היבשת כדי להתחרות בבריטים. תחתרות זו גרמה ל[[תקרית פשודה]], שבה הותקפה משלחתו של [[ז'אן-בטיסט מרשאן]] בידי [[לורד קיצ'נר]]. לאחר תקרית זו נחתמה [[ההסכמה הלבבית]] הרביעית. במהלך [[המשבר המרוקאי השני|משבר אגאדיר]] של [[1911]], תמכה בריטניה בצרפת, ומרוקו הפכה לבסוף, בהסכם הדדי, ל[[מדינת חסות]] צרפתית.