טבח יער רומבולה – הבדלי גרסאות

במשך שבוע ימים הגרמנים הפסיקו את מעשה הטבח והחיים בגטו חזרו לשגרה. הידיעההידיעות על הטבח ברומבולה לא הגיעו אל כלל תושבי הגטו, ולכן רוב היהודים הניחו בתחילה כי מגורשי ה-30 בנובמבר נשלחו למחנה המעבר [[סלספילס (מחנה ריכוז)|סלספילס]]. למרות צעדי הגרמניםאמצעי הזהירות שנקטו אמצעי זהירותהגרמנים, יקלין לא הצליח יקלין לשמור על פשעיו בסודיות מוחלטת. כבר ב-1 בדצמבר דיווחו הרדיו הסובייטי והבריטי דיווחו על הטבח ברומבולה{{הערה|Angrick ,Klein: The final solution in Riga: exploitation and annihilation, 1941–1944 page 153}}.

ההפסקה בפעולת ההשמדה הייתה בשל מזג אוויר גרוע וכן בשל הצורך לפתור את המחלוקות עם הממשל האזרחי, בדבר חלוקת הרכוש השייך ליהודים שנרצחו. נראה שחיסול הגטו הופסק זמנית גם בגלל הצורך להסביר לשלטונות הנאצים את רציחתם של היהודים הגרמנים. הימלר היה מוטרד בגלל הפקרותו של יקלין ואיים כי הוא יעניש על "פעולות לא מורשות ופעולות בניגוד להוראות שניתנו על ידי או על ידי [[המשרד הראשי לביטחון הרייך]]". ב-4 בדצמבר נאלץ יקלןיקלין לגשת באופן אישי למפקדתו של הרייכספיררהרייכספיהרר-אס-אס במזרח פרוסיה למתן הסבר. רק לאחר חזרתו לריגה, חודשה ההוצאה להורג ברומבולה{{הערה|Rhodes Richard: Mistrzowie śmierci. Einsatzgruppen. Warszawa: Bellona, 2008. pages 308-310|שם=Rhodes95100}}{{הערה|Angrick ,Klein: The final solution in Riga: exploitation and annihilation, 1941–1944 pages 150-151}}.

הטבח ברומבולה חודש ביום שני, [[8 בדצמבר]] 1941. באותו יום נעצרו אסירים רבים בגטו ריגה וצעדו אל מחוץ לעיר בדיוק כמו ביום ה-30 בנובמבר, אבלאך עם כמה הבדלים.הפעם הם לא הורשו לסחובלקחת עמם את חבילותיהם כפי שהיה בפעם הקודמת, והם נותרו בגטו. נאמר להם שמטענם יילקח מהגטו על ידי משאית לנקודת היציאה ל"יישוב מחדש" שלהם. לאמהות עם ילדים קטנים ולאנשים מבוגרים נאמר שהם יכולים לרכב על מזחלות שיהיו זמינות במקום. לפחות שני שוטרים, גרמני ולטבי, שמלאושמילאו תפקיד כלשהו בטבח ב-30 בנובמבר, סירבו להשתתף שוב בטבח של ה-8 בדצמבר. המצעד עצמו היה מהיר ואכזרי ואנשים רבים נרמסו למוות{{הערה|Michelson, Frida, I Survived Rumbuli, at pages 85 to 88 I.}}.

מקס קאופמן, אחד מהגברים בצוותי העבודה בגטו הקטן, היה להוט לדעת מה קורה לאנשים שצעדו ב-8 בדצמבר. הוא ארגן באמצעות שוחד מסע במשאית כדי לאסוף עצים, אבלאך למעשה רצה לעקוב וללמוד לאן הם נשלחים. קאופמן תיאר מאוחר יותר את מה שראה מהמשאית בשעה שנע דרומה לאורך הכביש מריגה לדאוגבפילס{{הערה| Kaufmann, The Destruction of the Jews of Latvia, at pages 36-38}}:

קאופמן הבחין במקלעים בשלג בסמוך ליער ושישים עד שמונים חיילים, שאותם זיהה כצבא הגרמני (בספרו, קאופמן הצהיר קאופמן בביטחה ש[[ורמאכט|הצבא הגרמני]] מילא תפקיד בטבח רומבולה).

מתוך 12,000 אנשים שהוצאו בכפייה מהגטו לרומבולה באותו יום, ידוע רק על שלושה ניצולים, שמאוחר יותר גם כתבו דו"חות: פרידה מיכלסון, אלה מדלה ומאטיס לוטרינס. מיכלסון שרדה כשהתחזתה למתה כשאר הקורבנות והושלכה לתוך ערימות של נעליים. מדלה טענה שהיא לטבית לא יהודיה וכך ניצלה. לורינס, שהיה מכונאי, שכנע כמה נהגי משאיות לטבים לאפשר לו ולאשתו (שהנאצים מאוחר יותר מצאו ורצחו) להסתתר, להתחבאכשהם מתחתלבושים למשאיתבבגדים עם בגדיםשנלקחו מהקורבנות, מתחת למשאית שהוחזרה בחזרה לריגה{{הערה| Ezergailis, The Holocaust in Latvia, at pages 257 to 261}}.

בין אלה שנרצחו ב-8 בדצמבר היה הסופר וההיסטוריון היהודי הנודע [[שמעון דובנוב]], סופר והיסטוריון יהודי ידוע. דובנוב נמלט מברלין בשנת 1933, כאשר הנאצים עלו לשלטון, וחיפש מקלט בריגה. ב-8 בדצמבר 1941 הוא היה חולה מדי כדי לצעוד אל היער, על כן הוצא להורג בגטו ונקבר בקבר אחים.