ארס מוריינדי – הבדלי גרסאות

'''"ארס מוריינדי"''' ("אומנות המיתה") הוא שם אחד משני טקסטים לטיניים בעלי קרבה שמקורם בשנים [[1415]] ו-1450. טקסטים אלו מספקים עצות בנוגע לפרוטוקולים, הליכיולהליכי [[מוות]] טוב וכיצד "למות כיאות", על-פי התפישות הנוצריות ב[[ימי הביניים]] המאוחרים. הם נכתבו ב[[המאה ה-15|מאה ה-15]] מתוך הקשרן ההיסטורי של השפעות אימות מגפת [[המוות השחור|"המוות השחור"]] אשר פרצה 60 שנים קודם לכן, והתהפוכותומתוך התהפוכות החברתיות אשר התרחשו בסמוך לכך. הטקסטים היו פופולריים מאוד, תורגמו למרבית ה[[שפה|שפות]] המערב-אירופיות והיו הראשונים במסורת ה[[ספרות]] המערבית בקרב מדריכי המוות והמיתה.

בתחילה הייתה גרסה ארוכה, ומאוחר יותר גרסה קצרה, המכילה אחת-עשרה גלופות כתמונות הדרכתיות, אשר ניתן היה להסבירן ולשננן בקלות.

הגרסה הארוכה המקורית, אשר נקראה "טראקטטוס [או 'ספקולום'] ארטיס בנה מוריינדי", נכתבה ב-1415 בידי [[נזיר]] דומיניקני עלום שם, ככל הנראה לבקשת [[מועצת קונסטנס]] (1414-1418, [[גרמניה]]). זו נקראה על-ידי רבים ותורגמה למרבית השפות המערב-אירופיות, ואף הייתה פופולרית מאוד ב[[אנגליה]], בה שרדה [[מסורת]] ספרותית המבוססת עליה עד הוצאתם של ספרי הדת הקרויים "מחייה קדושה ומיתה קדושה" ב[[המאה ה-17|מאה ה-17]], אשר היוו את "שיאה האומנותי" של מסורת ספרות המוות המנחמת, שתחילתה ב"ארס מוריינדי" (ננסי לי ביטי, [[1970]]). עבודות אחרות הכלולות במסורת האנגלית כוללות את "[[דרך]] המיתה היאה" ו"משחת מאנס החולה". בנוסף, "ארס מוריינדי" נמנתה עם הספרים המודפסים הראשונים והופצה בקנה מידה רחב, בייחוד בגרמניה.

"ארס מוריינדי" מורכבת משישהמששה פרקים:

#הפרק הראשון מסביר כי למיתה גם צד טוב, ומשמש לניחום האדם הגוסס ב[[רעיון]] שמוות הוא לאאיננו דבר שיש לפחוד ממנו.

#הפרק החמישי פונה אל החברים והואל ה[[משפחה]], ומתאר את כללי ה[[התנהגות]] הכלליים ב[[זמן]] הימצאות על ערש דווי.

מקור הגרסה הקצרה ב-1450 לערך, ב[[הולנד]]. מרביתה אימוץ פרקה השני של הגרסה הארוכה, והיא מכילה אחת-עשרה גלופות. עשר הגלופות הראשונות מחולקות לחמישה זוגות, כאשר כל צמד מביא תמונת [[שטן]] המציג אחד מבין חמשת הפיתויים, ותמונה המציגה את ה[[תרופה]] ההולמת לכך. הגלופה האחרונה מתארת את האדם הגוסס בעודו מתקבל ככל הנראה ל[[גן עדן|גן העדן]], ואת השטנים שבים ל[[גיהנום|גיהינום]] בבלבול.

הצורך להתכונן למותו של אדם רווח בספרות הימי-ביניימית באמצעות סצנות ערש דווי, אך טרם המאה ה-15, לא הייתה בנמצא מסורת ספרותית הנוגעת לאופן ההכנה למות, מהלמוות משמעותוולמשמעותו של מוות טוב וכיצד למות באופן יאהכיאות; הפרוטוקולים, ה[[פולחן|פולחנים]] והתנחומים המתלווים לאירוע זה נשמרו בדרך כלל ל[[כומר]]. "ארס מוריינדי" הייתה תגובה חדשנית מצד ה[[כנסייה]] לתנאים המתחלפים - מעשה "המוות השחור" - בתקופה בה נדרשו מספר דורות לשיקום [[מעמד]] הכמורה מבחינה כמותית ומספרית. הטקסטים והתמונות היוו את שירותיו של "כומר וירטואלי" עבור הציבור חסר ההכשרה - רעיון ש-60 שנים קודם לכן נתפש כפלישה שלא תעלה על הדעת לכוחות הכנסייה. "ארס מוריינדי" סיפקה את הדרכת הגוסס עבור אלו אשר חוו את אימות המאה ה-14 והוהמאה ה-15, בייחוד את "המוות השחור"; עבור אלו אשר תרו אחר דרכים להבדלת עצמם על-ידי עשיית מעשים "יאים" ב[[תרבות]] הערה יותר ויותר למעמד ב[[אירופה]], בה ה[[אוכלוסייה]] הצטמצמה, אך ששגשגה כתוצאה מכך.