חנוך לוין – הבדלי גרסאות

== קורות חייו ==

[[קובץ:Hanoch Levin painted bronze 26 cm.jpg|שמאל|ממוזער|200px|"חנוך לוין" מאת [[יגאל תומרקין]] (ג' 26 ס"מ, ברונזה).]]

[[קובץ:Hanoch Levin memorial.jpg|שמאל|ממוזער|280px|שלט לזכרו של חנוך לוין על קיר ביתו בתל אביב]]

חנוך לוין נולד ב-[[18 בדצמבר]] [[1943]] ב[[תל אביב-יפו|תל אביב]] למלכה וישראל לוין, שעלו לארץ בשנת 1935 מ[[לודז']] ב[[פולין]]. הוא גדל בבית מסורתי בשכונת [[נווה שאנן (תל אביב)|נוה-שאנן]] שבדרום [[תל אביב]], ולמד בבית הספר ה[[ממלכתי-דתי]] "יעבץ". אחיו, [[דוד לוין (במאי)|דוד לוין]], המבוגר ממנו בתשע שנים, עבד בשנות החמישים כעוזר במאי ב[[התיאטרון הקאמרי|תיאטרון הקאמרי]], וכך נחשף לוין כילד, לעולם ה[[תיאטרון]] משני צידי הקלעים. כשהיה בן 13 התייתם מאביו - בעל חנות מכולת שכונתית - שנפטר מ[[אוטם שריר הלב|התקף לב]]. הוא התחיל ללמוד בתיכון "[[צייטלין (בית ספר)|צייטלין]]" בתל אביב, אך לאחר שסיים את כיתה ט' ביקשה ממנו אמו שיעזור בפרנסת המשפחה; לוין החל לעבוד כנער שליח בחברת "חירות", ונרשם ללימודי ערב לנערים עובדים בבית הספר התיכון "[[עירוני א']]". במסגרת לימודיו בבית ספר זה השתתף בחוג דרמטי, ושיחק במחזה "[[מיכל בת שאול (מחזה)|מיכל בת שאול]]" של [[אהרון אשמן]]. באותה תקופה לוין [[יציאה בשאלה|יצא בשאלה]]{{הערה|{{ynet|אלישבע זלצר|התחנה המרכזית של חנוך לוין|3708546|1 במאי 2009|}}}}.

בעת שרותו הצבאי התקרב לוין אל [[המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מפלגה היסטורית)|המפלגה הקומוניסטית הישראלית]], שם פגש ב[[דני טרץ']], איש התיאטרון של [[הנוער הקומוניסטי]]; בין השניים צמחה ידידות וקרבה מקצועית שנמשכה מעבר לתקופת הפעילות המפלגתית. בשנים שלאחר [[מלחמת ששת הימים]], בה שירת ב[[נ"מ|יחידת נ"מ]] ב[[אל-עריש]], הוא המשיך במעורבותו הפוליטית, ולאחר [[מלחמת יום הכיפורים]] אף נטל חלק בפגישות קבוצה טרוצקיסטית (אם כי הוא תיאר את השתתפותו בפגישות אלה כבעלת אופי "[[אנתרופולוגיה|אנתרופולוגי]]").

 

בשנת 1967 פרסם לוין [[פואמה]] בשם "ברכות השחר" ב"יוכני", שהתקבלה בהערכה רבה בחוגי הספרות בארץ; פואמה זו הופיעה מאוחר יותר בספרו "חיי המתים". ב"[[הארץ]]" הוא פרסם את הסיפורים "דינה העקשנית" (1966) ו"פשישפש" (1971; סיפור אחר של לוין באותו השם נכלל לימים בספר "החולה הנצחי והאהובה") ואת מחזורי השירים "שיר מסיבת רעים: אידיליה" (1968, הופיע מאוחר יותר ב"חיי המתים") ו"אנשים עם פגם" (1970). בעקבות הזמנתם של [[מנחם פרי]] ו[[מאיר ויזלטיר]] החל לפרסם ב-[[1971]] סיפורים, פואמות ושירים [[כתב עת|בכתב העת]] [[סימן קריאה (כתב עת)|"סימן קריאה"]] ("עולם החנפנות" ב-[[1973]], "גיבן מוצא זונה" ב-[[1976]], "חיי המתים" ב-[[1981]], ואחרים).

 

ב-1967 שלח לוין [[תסכית]] רדיו בשם "[[תפסו את המרגל]]" לתחרות תסכיתים בקול ישראל, וזכה בפרס הראשון. התסכית, בבימויו של דוד לוין, שודר מספר פעמים, ותרגום שלו לאנגלית אף זכה ב-1969 בפרס הראשון בתחרות תסכיתי רדיו באיטליה. הוא התפרסם מאוחר יותר בספר "אחרון".

 

במקביל לפעילותו הספרותית ה"טהורה", עסק לוין בתקופה זו (1967 - 1970) בכתיבת מחזות סאטיריים פוליטיים. במרץ 1968 הוא החל לעבוד יחד עם הבמאית [[עדנה שביט]] על הקברט הסאטירי "[[את ואני והמלחמה הבאה]]", אותו החל לחבר שנה קודם לכן; הקברט הועלה לראשונה באוגוסט 1968 במועדון "בר-ברים" בתל אביב על ידי ארבעה מתלמידיה של שביט בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב, והופק על ידי דני טרץ'. עבודתו הבאה הייתה רביו סטירי בשם "קטשופ" אותו ביים אחיו, דוד לוין, שהוצג לראשונה במרתף "הקברט הסטירי" בתל אביב במרץ 1969. בשתי יצירות אלה יצא לוין כנגד פאתוס המיליטריזם הישראלי (הפארודיה "מסדר הניצחון של מלחמת 11 הדקות" על נאום הניצחון של אל"מ [[גורודיש]] בתום [[מלחמת ששת הימים]]), לעג לאזלת ידם ושאננותם של מדינאי ישראל ("שיחות שלום במזרח התיכון"), ועסק באופן מקאברי בשכול ("מרובעים בבית הקברות").

 

לוין הואשם על ידי חלק מהמבקרים במהלך שנות השמונים כי מחזותיו החלו לחזור על עצמם ("[[יאקיש ופופצ'ה]]", "המתלבט"), אולם מחזותיו המאוחרים יותר ("[[הילד חולם]]", "ההולכים בחושך", "[[אשכבה (מחזה)|אשכבה]]" ועוד) זכו לשבחים רבים.

 

[[קובץ:Childhood home of Hanoch Levin in Tel Aviv.JPG|250px|ממוזער|שמאל|בית ילדותו של חנוך לוין בתל אביב]]

אף על פי שפעילותו המרכזית הייתה בתיאטרון, כתב לוין גם פזמונים שהולחנו, כ"אדון כמעט וגברת כבר" בביצוע [[יהודית רביץ]], "העץ הוא גבוה" ושירים נוספים בביצוע להקת "[[אחרית הימים (להקה)|אחרית הימים]]", "אני חיה לי מיום ליום" בביצוע [[תיקי דיין]] (שהתפרסם מאוחר יותר בלחן שונה בביצועה של [[ריטה]]), "[[לונדון (שיר)|לונדון]]" (הלקוח ממחזהו "[[אורזי מזוודות]]"), "שחמט" (מתוך "[[את ואני והמלחמה הבאה]]") בביצוע [[חוה אלברשטיין]], ועוד. לוין פרסם שני ספרי [[סיפורת]] ("החולה הנצחי והאהובה" ו"איש עומד מאחורי אישה יושבת"), מערכונים ("הג'יגולו מקונגו וטיפוסים אחרים'") וספר [[שירה]] ("חיי המתים").

{{ציטוט|מרכאות=כן|תוכן=אני חושב, פשוט, הבמה, זה הרבה יותר קוסם, הרבה יותר מרתק כשאתה רואה את הדברים האלה על הבמה. זה הרבה יותר מרגש, פשוט, אני באמת לא יודע למה... אתה רואה את העולם, ככה, נרקם על הבמה. אני לא יודע אם החומר מקבל איכות אחרת, או שהוא יותר טוב או פחות, אבל בכל אופן בשבילי זה יותר מרגש, חומר שמבוצע על הבמה.}}

 

[[קובץ:קריית שאול - חנוך לוין.JPG|המצבה על קברו של חנוך לוין|שמאל|ממוזער|250px]]