ויקיפדיה

עקרון החוקיות – הבדלי גרסאות

עיון אינטראקטיבי בהיסטוריה
→ העריכה הקודמתהעריכה הבאה ←
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
חזותיקוד ויקי
סש (שיחה | תרומות)
30 עריכות
אין תקציר עריכה
שחזור. הפרת זכויות יוצרים.
שורה 1:
{{פורטל|'''לערכים, תחומים ומושגים נוספים ראו [[פורטל:חוק ומשפט|פורטל חוק ומשפט]].'''}}
 
'''עקרון חוקיות המנהל''' הוא עקרון מן [[משפט מנהלי|המשפט המינהלי]] ו[[משפט ציבורי|המשפט הציבורי]]. משמעותו היא שהרשות מוסמכת לפעול רק מכוח הסמכה מפורשת ב[[חוק]] או מכוחו, וכל מה שאינו מותר לה על פי הדין - אסור לה. פעולה של הרשות השלטונית ללא הסמכה מפורשת בחוק היא חריגה מסמכות: קרי פעולה לא חוקית.
 
לגבי הפרט בחברה חל עיקרון זה באופן הפוך - עקרון החוקיות הוא בסיסי ב[[דיני עונשין]] קובע כי לאדם נתונה החירות לעשות כל דבר שלא נאסר במפורש ב[[חוק]].
 
עקרון החוקיות נועד להגן על [[זכויות אדם]] ולשמר את עקרון [[שלטון החוק]] ו[[חירויות הפרט]], ולהגביל את כוחו של השלטון ו[[המינהל הציבורי]]. תפיסה זו הפוכה לתפיסות שלטוניות אחרות, שהיו רווחות יותר בעבר, הגורסות כי השלטון עומד מעל לחוק, או כי דברו של השליט הוא-הוא החוק, תפיסה שגולמה בין היתר בדבריו של המלך [[לואי ה-14]] מ[[צרפת]] - "המדינה זה אני".
 
לעקרון החוקיות מספר כללי משנה -
==עקרון חוקיות המנהל==
* האיסור על [[חקיקה למפרע]]: ככלל, החוק לא יקנה לרשות סמכות להטיל חיובים על האזרח באופן רטרואקטיבי, ולא יקבע תחולה רטרואקטיבית של עבירות פליליות, אלא אם נאמר כך במפורש בחוק, משיקולים ראויים וב[[מידתיות|אופן מידתי]]. קביעות רטרואקטיביות עלולות לפגוע בזכויות הפרט ובאינטרס ההסתמכות שלו. במשפט הפלילי מתבטא כלל זה באימרה "אין עונשין אלא אם מזהירין".
עקרון החוקיות המינהלי קובע כי כל פעולה של רשויות המינהל חייבת להיעשות על פי הסמכה ברורה בחוק. רשות מינהלית, על פי העקרון, נהנית אך ורק מאותן סמכויות שהוענקו לה מכוח הדין. ללא הסמכה סטטוטורית ברת-תוקף אין בכוחה של הרשות לפעול, ואין לה, לרשות, אלא את אותן סמכויות שהחוק העניק לה.{{הערה|ראו ב' ברכה, משפט מינהלי (כרך ראשון, תשמ"ז) 35 ואסמכתאות שם (להלן: ברכה); י' זמיר, הסמכות המינהלית (כרך ראשון, תשנ"ו) 50 (להלן: זמיר). להלן אכנה את דרישת הסמכות הקלאסית גם בשם "דוקטרינת הוירס".}} ההסמכה של הרשות בחוק יכולה להיות מפורשת או משתמעת, אך בכל מקרה היא צריכה להיות הסמכה ברורה. {{הערה|*ברכה, עמ' 39-40 והערות 22-23 שם*. }}עקרון החוקיות המינהלי מהווה, במובן זה, את אחד מהיבטיו של עקרון שלטון החוק שעל פיו על השלטון למצוא לגיטימציה למעשיו בנורמה כללית מחייבת, פרי יצירתו של המחוקק הנבחר. {{הערה|ברכה, 35. לדיון נרחב על הקשר שבין עקרון חוקיות המינהל לעקרון שלטון החוק ראו גם י' דותן, הנחיות מינהליות (תשנ"ו) עמ' 302 ואילך (להלן: דותן). מעקרון זה נובעת גם המסקנה שאין להכיר בסמכויות "טבועות" של הרשות המינהלית, שאין להן אחיזה בחוק, ראו זמיר 53-54 וברכה בעמ' 40. אך השוו הדיון בסמכויות השיוריות להלן}}עקרון החוקיות המינהלי נפרד, אך משלים את '''עקרון החוקיות הפלילי'''.
* שוויוניות: הואיל והרשות פועלת על פי חוק, וכל האזרחים כפופים לחוק - על הרשות להחיל את החוק באופן שווה והוגן כלפי כל האזרחים, ללא [[הפליה]].
 
*פומביות החוק - פרסום: הסדרי חוק ודין החלים על הכלל חייבים להתפרסם ולהיות נגישים וידועים - שאחרת אין להם תוקף.
=== ההגנה המוקנית מכוח עקרון חוקיות המנהל{{הערה|עינת סולניק, משפט מנהלי ספר קורס (חיים רווה,2015)}}: ===
* בהירות וודאות בניסוח החוק: על איסורים המוטלים על האזרחים להיות בהירים וחד משמעיים. ככל שאיסור פלילי עשוי להתשמע לשתי פנים - יש להעדיף את הפרשנות המקילה עם האזרח.
 
==== א.     העקרון מקנה הגנה בשלושה מישורים (דפנה ברק ארז) ====
1.     '''זכויות חוקתיות.''' עד לחקיקת חוקי היסוד שימש עקרון חוקיות המנהל כמקור הגנה לזכויות אדם. בית המשפט הסתייע בו כדי לבטל פעולות של הרשות המנהלית אשר פגעו בזכויות אלה בלא הרשאה מפורשת (0/27 בז'רנו, 022/21 שייב) לאחר חקיקת חוקי היסוד התווסף לבית המשפט כלי חדש להגן באמצעותו על זכויות אדם, אולם לא היה בכך כדי לייתר את חשיבותו של עקרון חוקיות המנהל גם בהקשר של הגנה מסוג זה (2011/72 הוועד נגד עינויים(.
 
2.     אינטרסים לגיטימיים. עקרון חוקיות המנהל מגביל את פעילותה של הרשות גם כאשר היא עלולה לפגוע באינטרסים לגיטימיים (323/82 איגוד העיתונים היומיים) לעניין זה, אינטרסים לגיטימיים עשויים להיות כלכליים, חברתיים, תרבותיים וכיוצא באלה (לדוגמה: תחרות בשוק הפרטי, חסכון בזמן, הסתמכות האזרח על פעילות הרשות, נגישות למוסדות חברה ותרבות וכדומה)
 
3.     פיקוח על תקציבים. עקרון חוקיות המנהל מבטיח כי הרשות המנהלית תבצע פעילויות של גביית כספים כמו גם הוצאת כספים באופן אחראי ומוסדר, בהתאם לסמכויותיה המוגדרות ולתפקידיה הידועים, ומכוח הרשאה בלבד (1328/10 ליפשיץ)
 
==== ב. העקרון מקנה הגנה מפני שתי רמות של סמכות  (דפנה ברק ארז) ====
1.. סמכות מוסדית - כאשר הרשות המנהלית, כמוסד, אינה מוסמכת לבצע את הפעולה
 
2. סמכות פרסונאלית - כאשר הגורם המבצע בתוך הרשות המנהלית, כבעל תפקיד, אינו מוסמך לבצע את הפעולה
 
==== ג. העקרון מבטיח כי נטל ההוכחה שפעולה נעשתה בסמכות יהא על הרשות המנהלית. ====
 
=== דרישת ההסמכה החוקית {{הערה|שם}}: ===
א.     הרשות המנהלית יכולה לפעול מכוח הסמכה שניתנה לה בחקיקה ראשית, ולחלופין, מכוח הסמכה שניתנה לה בחקיקת משנה המבוססת על חקיקה ראשית מפורשת (8012/13 גורן, 0213/11 האגודה לזכויות האזרח).
 
ב. ככל שפעולת הרשות פוגעת בזכות מוגנת חזקה יותר, כך תידרש הרשות להראות כי ההסמכה שניתנה לה לפעולה זו היא מובהקת יותר. לפיכך, כאשר הרשות פוגעת בזכויות יסוד חוקתיות, דורש בית המשפט רף גבוה של הסמכה חוקית - הסמכה ברורה ומפורשת - ואינו מסתפק בהרשאה כללית או גורפת גרידא (122/37 קטלן, בייניש ב-01111/11 המפקד הלאומי).
 
ג. סמכות שיורית - סעיף 11 לחוק-יסוד: הממשלה קובע כי "הממשלה מוסמכת לעשות בשם המדינה, בכפוף לכל דין, כל פעולה שעשייתה אינה מוטלת בדין על רשות אחרת", ומקנה לממשלה סמכות לפעול שלא על-פי חקיקה מקום בו קיים 'חלל מנהלי' (2011/72 הועד הציבורי נגד עינויים).
 
=== חריגים לעקרון חוקיות המנהל{{הערה|שם}}: ===
 
==== א. הפעלת שיקול דעת : ====
בנסיבות מסוימות, עשוי בית המשפט לקבוע כי הרשות המנהלית פעלה מתוקף סמכותה גם בלא הסמכה שבחוק, כל עוד פעילות זו מהווה חלק מהפעלת שיקול דעת לגיטימי הנדרש לצורך מילוי תפקידה. חריג זה נכון במיוחד במקרים בהם:
 
1. פעולת הרשות מגנה על זכויות אדם או על תקנת הציבור (202/87 אלון, 2201/13 פלונית).
 
2. ניתן להקיש מהסמכתה של הרשות לעסוק בסוגיה אחת לגבי סמכותה לעסוק בסוגיה דומה (בית המשפט מתייחס אל העדר ההסמכה כאל לאקונה ולא כאל הסדר שלילי, ועל כן קובע כי היא מוסמכת לפעול בסוגיה דומה 101/11 חרות).
 
3. פעולת הרשות עולה בקנה אחד עם מציאות חיים משתנה ומתפתחת החקיקה איטית מכדי להדביק את קצב המציאות המשתנה, לדוגמה: בהקשרים טכנולוגיים או מחקריים, (2183/72 זברו)
 
==== ב. הסמכה חוקית גורפת או רחבה: ====
ככלל, חקיקה המסמיכה את הרשות המנהלית לבצע פעולות באופן גורף או רחב יתר על המידה, מבלי לפרט לגבי התכנים וההליכים שעל פיהם עליה לפעול, עומדת בניגוד לעקרון חוקיות המנהל (1113/73 רובינשטיין). לדוגמה: סמכויות שעת חירום אשר מעוגנות בחקיקה ראשית מאפשרות לרשות המנהלית להפעיל שיקול דעת רחב כדי להכריע בסוגיות שונות, מבלי להציב בפניה גבולות מוגדרים המבטיחים כי לא תנצל את כוחה לרעה. עקרון שלטון החוק מתקיים מן הפן הפורמלי שהרי קיימת הרשאה חוקית אולם אינו מתקיים מן הפן המהותי שהרי אין ערובה לשמירה על זכויות ואינטרסים.
 
עם זאת, בית המשפט מאפשר לרשות המנהלית לפעול מכוח הסמכה חוקית גורפת או רחבה בנסיבות מסוימות, למשל, כאשר הסוגיה הנדונה היא בעלת אופי פוליטי מובהק והוא אינו מעוניין להתערב בה (122/11 עמותת שיח חדש). כמו כן, קיימות נסיבות שבהן בית המשפט מאפשר הסמכה חוקית גורפת או רחבה אך מפרש אותה בצמצום כדי להבטיח את עקרון חוקיות המנהל. לדוגמה: בית המשפט יתחום את היקף הסמכות הגורפת שניתנה לרשות בחקיקה ראשית, כאשר הסוגיה הנדונה זכתה להסדרה בחקיקה פרטנית (1101/72 קונטקט) או כאשר מדובר בסוגיה מהותית שנדרש להסדירה במסגרת הסדר ראשוני (חקיקה ראשית) (1113/73 רובינשטיין).
 
==== ג. סמכות שיורית : ====
סעיף 11 לחוק-יסוד: הממשלה קובע כי "הממשלה מוסמכת לעשות בשם המדינה, בכפוף לכל דין, כל פעולה שעשייתה אינה מוטלת בדין על רשות אחרת", ומקנה לממשלה סמכות לפעול שלא על-פי חקיקה מקום בו קיים 'חלל מנהלי' (2011/72 הועד הציבורי נגד עינויים). בית המשפט מפרש סמכות שיורית זו בצמצום, רק בהתייחס לפעולות בעלות אופי ביצועי שאותן מבצעת הממשלה או גופים אליהן אצלה את סמכויותיה במסגרת 'חלל מנהלי' שבו היא פועלת (2011/72 הועד הציבורי נגד עינויים). כאשר הפעולה הנדונה מפרה זכויות יסוד חוקתיות אז, כאמור, נדרשת הסמכה ברורה ומפורשת(2011/72 הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל,)( 8111/12 אבנר שמעוני); או כאשר הפעולה נוגעת ל'הסדרים ראשוניים' שאותם יש לקבוע במסגרת חקיקה ראשית.
 
==== ד. מתן סעד מן הצדק: ====
בנסיבות מסוימות יכול בית המשפט ליתן סעד מן הצדק ולהורות לרשות המנהלית לפעול גם בלא הסמכה חוקית (1200/11 עמותת הפורום לדו קיום בנגב)
 
==== ה. דוקטרינת הבטלות היחסית: ====
גם כאשר עקרון חוקיות המנהל הופר, ייתכן כי בית המשפט יחיל את דוקטרינת הבטלות היחסית, שעל פיה אין לבטל את פעולות הרשות המנהלית מעיקרה, אלא אך חלקים מסוימים בה, והכל לפי מאזנים של צדק ויעילות )כמפורט בעמוד 81(. עם זאת יצוין, כי דוקטרינה זו אינה מכשירה את הפעולה המנהלית מלכתחילה אלא קובעת סעד בדיעבד.
 
==עקרון החוקיות במשפט הפלילי==
עקרון היסוד בדיני העונשיןהחוקיות הוא עקרון החוקיותיסוד (“nullumבדיני crimenהעונשין sineבכל lege”)שיטות המשפט, ולפיו על פיו "אין עבירה ואין עונש עליה אלא אם כן נקבעו בחוק או על-פי חוק" (“nullum crimen sine lege”) וכן "אין עונשין למפרע". עקרון זה הוכלל ב[[חוק העונשין]] באופן הצהרתי בשנת 1994{{הערה|[1]http://www.nevo.co.il/Law_word/law14/LAW-1481.pdf חוק העונשין, התשל"ז– 1977 (תיקון 39)]}}.ו"אין עונשין למפרע". עקרון זה, מקובל בכל שיטות המשפט. במקומותינואך זכה להכרה כבר מראשיתה של הפסיקה הישראלית{{הערה|ראו[http://www.clb.ac.il/journal/aly_mishpat/2003/sangero.pdf בועז סנג'רו - פרשנות מרחיבה בפלילים?!], עלי משפט ג' תשס"ג}}, בדברי השופט [[משה זילברג]] אשר קבע:
:"(1) אין מחוקק מבלעדי המחוקק, ולו בלבד נתכנו עלילות החקיקה;▼
 
:(2) צמצום נוסף, מיוחד לדרכי הפרשנות של החוק הפלילי, והוא כי עד כמה שמדובר הוא ב'יצירת' עבירות, היינו, בהכרזת מעשים מסויימים כמעשים אסורים, אין השופט רשאי לחרוג כמלוא נימה מתחומי החוק הכתוב, ולחדש עבירה 'משלו' על סמך שיקולי הגיון{{הערה| דברי השופט זילברג בע"פ 53/54 אש"ד, מרכז זמני לתחבורה נ' היוהמ"ש,}} פ"ד ח' 785, בעמ'▼
▲"(1) אין מחוקק מבלעדי המחוקק, ולו בלבד נתכנו עלילות החקיקה;
 
▲(2) צמצום נוסף, מיוחד לדרכי הפרשנות של החוק הפלילי, והוא כי עד כמה שמדובר הוא ב'יצירת' עבירות, היינו, בהכרזת מעשים מסויימים כמעשים אסורים, אין השופט רשאי לחרוג כמלוא נימה מתחומי החוק הכתוב, ולחדש עבירה 'משלו' על סמך שיקולי הגיון{{הערה| דברי השופט זילברג בע"פ 53/54 אש"ד, מרכז זמני לתחבורה נ' היוהמ"ש, פ"ד ח' 785, בעמ'
.819
}} ל'''עקרון החוקיות כמה הסברים עיקריים, המצטברים זה לזה''': האחד – מתן אזהרה- כרוך בחירות הפעולה של היחיד, המבוססת על ידיעה בזמן הפעולה של התחום האסור. שהרי, תפקיד מרכזי של דיני העונשין הוא הדרכה, הכוונה והזהרה לשם מניעת עבירות (ולא יצירת עבריינים וענישתם לאחר מכן; "אין עונשין אלא אם כן מזהירין"). בהקשר זה יש לזכור כי במשפט הפלילי – בהבדל מבענפי המשפט האחרים – חשוף הפרט לשלילת חירות (עונש המאסר, למשל) ולקלון (סטיגמה חברתית). הסברים עיקריים אחרים לעקרון החוקיות נוגעים ליציבות ההסדרים החברתיים, לאכיפה שווה של החוק ולהפרדה שבין רשויות המדינה וחלוקת הסמכויות ביניהן.
 
'''לעקרון החוקיות השלכות חשובות מאוד, ואלה העיקריות שבהן:'''
 
א. הדרישה של פומביות החוק;
 
ב. הדרישה של הגדרה מפורטת ובהירה של האיסור;
 
ג. הכלל של פרשנות דווקנית, המצמצמת את היקף האיסור;
 
ד. הכלל השולל תחולה רטרואקטיבית של האיסור הפלילי. כוללת שלושה כללים (שניתן לראותם גם 4 הגישה הראויה לפרשנות המשפט הפלילי כשלושה שלבים, בסדר שלהלן):
 
1. יש לפרש את האיסור על-פי המשמעות הטבעית והרגילה של מילותיו.
 
2. אם קיימים שני פירושים סבירים לאיסור הפלילי, יש להעדיף את זה המצמצם את האיסור (ובהתאמה – מרחיב את חירות האדם).
 
3. ניתן וצריך להשתמש במטרת החקיקה, אך רק בכיוון אחד: צמצום האיסור אף מעבר למילותיו.
 
== היסטוריה{{הערה|לקוח מתוך- גבריאל הלוי- עקרון החוקיות וחוקתיות בדיני העונשין בישראל- קרית המשפט ח' (התשס"ט)}} ==
ניצנים של נוסחיו הקדומים ושל תפישותיו הבסיסיות מצויים כבר בדיני העונשין במזרח הקדום. המשפטים הפליליים המתועדים במסופוטמיה (שומריים, אשוריים ובבליים כאחד) הין מוגבלים מלכתחילה לחקיקה קיימת ומפורסמת בלבד ולא ניתן היה להטיל אחריות פלילית על אדם, אם אחריות זו חרגה מן המסגרת החקוקה.
 
המשפט העברי אף הוא קיבל את התפישה הכללית ששרתה במזרח הקדום והביאה למסגרת יישומית של הצבת תנאי מקדמי להטלת אחריות פלילית בדמות אזהרה מוקדמת לפי חוק- "אין עונשין אלא אם מזהירים".
 
במשפט הרומי, בתקופת האימפריה, הקיסר לא רשאי היה להכריז על התנהגות כבלתי חוקית, אלא ביצירת חוק חרות, הצופה פני עתיד. המשפט הרומי לא ההתייחס לעקרון החוקיות בדיני העונשין במונחים חוקתיים, אלא במונחים השאובים מן הדין הפלילי, משל היה אחד מני עקרונות דיני העונשין לצד עקרון ההתנהגות, עקרון האשם ואחרים ההתייחסות לעקרון החוקיות בדיני העונשין כחלק מן העקרונות החוקתיים של שיטת המשפט החלה רק בימי הביניים המאוחרים.
 
"עקרון החוקיות משפיע גם על [[פרשנות (משפט)|פרשנות]] החוק הפלילי הישראלי, אולם היקף ההשפעה שנוי במחלוקת. בסעיף 34כא ל[[חוק העונשין]] נקבע:
למעשה, מקורו של עקרון החוקיות במובנו המודרני נעוץ בתובנות עידן הנאורות של המאה השמונה-עשרה באירופה ובלחצם של מעמדות הביניים הכלכליים על השלטונות ליצירת מסגרת משפטית הולמת להגנה על אינטרסיהם הכלכליים החדשים בעקבות המהפכה התעשייתית הראשונה. עוד במסגרת המשטר הישן והאבסולוטי יצרה המהפכה התעשייתית הראשונה מעמד ביניים כלכלי חדש, אשר ניזון מן הייצור התעשייתי והתבסס בערים. למעמד זה התעוררו צרכים חברתיים חדשים, אשר לא היו דרושים לאצולה או למשקי הבית הכפריים, אשר התבססו על המקרקעין . במקביל, הענישה הדרקונית שהיתה קיימת בעבירות הרכוש שהיו מצויות בתקופה זו, הובילה להתחמקויות של בתי המשפט מלהרשיע את חסרי-הכל בדרך של פרשנות משפטית מרחיקת-לכת, ובכך נמנעה גזירת אותה ענישה דרקונית על נאשמים אלה. התוצאה היתה היוותרותם של בני מעמד הביניים חשופים לפשיעה נגד רכושם ללא מערכת אפקטיבית להגנה לחצם כלפי השלטונות היה מופנה כלפי צירת עבירות פליליות חדשות, אשר הענישה בהן תהא מידתית (פרופורציונלית), ואשר נוסחן ההוגן יוביל להרתעה חברתית כמו גם אכיפתן בבתי המשפט.
:"ניתן דין לפירושים סבירים אחדים לפי תכליתו, יוכרע העניין לפי הפירוש המקל ביותר עם מי שאמור לשאת באחריות פלילית לפי אותו דין."
ונטען שהוראה זאת נובעת מעקרון החוקיות. עם זאת, רוב שופטי [[בית המשפט העליון]] ובראשם [[אהרן ברק]] נותנים לסעיף זה היקף מצומצם בהדגישם את המילים "לפי תכליתו" כקודמים להוראה לבחור בפרשנות המקילה{{הערה|[http://elyon1.court.gov.il/files/08/310/088/e04/08088310.e04.htm ע"פ 8831/08], פסקה 20}}. הסביר את עמדתו השופט [[אהרן ברק]]{{הערה|ע"פ 787/79 מזרחי נ' מדינת ישראל, פ"ד לה (4) 421, 427 (1980), כמצוטט ב-[http://elyon1.court.gov.il/files/03/540/046/B13/03046540.b13.htm ע"פ 4654/03], סעיף 10}}:
:"חוק פלילי, כמו כל חוק אחר, אין לפרשו לא על דרך הצמצום ולא על דרך ההרחבה, אלא על דרך מתן משמעות הגיונית וטבעית ללשון החוק כדי להגשים את מטרת החקיקה. מלותיו של החוק אינן מבצרים, שיש לכבשם בעזרת מילונים, אלא עטיפה לרעיון חי, המשתנה על-פי נסיבות הזמן והמקום, לשם הגשמת מטרתו הבסיסית של החוק"
כנגד עמדה זאת הושמעה ביקורת בתוך בית המשפט ומחוצה לו. נטען שיש לתת לעקרון החוקיות עדיפות מכיוון שהיא מצמצמת את גדרי האיסור הפלילי ומשמיעה חירות רבה יותר לפרט. בנוסף, [[מרדכי קרמניצר]] וליאת לבנון הזהירו מפני מתן פרשנויות שונות לאותו חוק בזמנים שונים לנאשמים שונים, והשופט [[אשר דן גרוניס]], דרש בעמדת יחיד מול שמונת עמיתים את עליונות עקרון החוקיות גם אם זה יביא "לזיכויו של אדם שביצע מעשים מכוערים ובלתי מוסריים", שכן "אין להימלט מכך, על פי שיטתי, אם רוצים אנו לקיים את העקרונות הבסיסיים ביותר של המשפט הפלילי"{{הערה|[http://elyon1.court.gov.il/files/07/870/109/n06/07109870.n06.htm דנ"פ 10987/07], פסק דין מיום 2 במרץ 2009], דברי השופט אשר גרוניס, סעיפים 2-3}}"
השופטת [[עדנה ארבל]] הציעה דרך ביניים{{הערה|[http://elyon1.court.gov.il/files/03/540/046/B13/03046540.b13.htm ע"פ 4654/03], סעיפים 9-11}} על פיה יש להבחין "בין הוראה פלילית שעניינה באיסור המצמצם את חירות הפעולה של אדם לבין הוראה "פלילית" שאינה עוסקת בהתוויית גדרי המותר והאסור של ההתנהגות". בהתאם לעמדה זאת, כאשר מפרשים את החוק כדי לברר האם מעשה בכלל אסור, יש לפרשו באופן מצומצם בהתאם לעקרון החוקיות, אולם כאשר מפרשים הוראת חוק לגבי העונש, יש מקום לפרשנות תכליתית יותר.
 
== הערות שוליים ==
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/wiki/עקרון_החוקיות"