צוות קרב פייפר בקרב על הבליטה – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
תגיות: עריכה ממכשיר נייד עריכה דרך האתר הנייד |
|||
שורה 17:
לפי תוכנית המתקפה, כוחו של פייפר היה אמור לנצל את הבקעת החזית האמריקאית על ידי כוחות החי"ר הגרמניים, כדי לפתוח בתנועה מהירה מערבה לעבר נהר המאז בשעות הבוקר של היום הראשון למתקפה. אולם במקום זאת, צוות הקרב נתקע במשך מרבית שעות היום בפקקי תנועה קשים בצירי התנועה שהובילו לחזית, כשהוא ממתין שדיוויזיית הצנחנים השלישית תבקיע את החזית האמריקאית באזור פרצת לוזהיים. רק לקראת חצות הלילה הצליח צוות קרב פייפר לפלס את דרכו עד לכפר לאנזראת, אולם פייפר החליט להמתין שם עד עלות השחר, לאחר שקיבל דיווח (שגוי), שהיערות לפניו מלאים בכוחות אמריקאים.
ב-[[17 בדצמבר]] עם שחר חידש צוות קרב פייפר את התקדמותו. הוא לא נתקל בהתנגדות רצינית ופתח בהתקדמות מהירה מערבה, כשהוא זורע בהלה באזורי העורף האמריקאים ופוגע ביחידות אמריקאיות קטנות ובדרגי תובלה שנקלעו לדרכו. בשלב ראשון כבש הכוח את הכפר הונספלד, ששימש כאזור המנוחה של דיוויזיה 99, ובמהומה שנוצרה לקח שבויים אמריקאים רבים והשמיד בכחמישים כלי רכב, לרבות זחל"מים אמריקאים. לאחר מכן כבש סטה פייפר צפונה מנתיב התקדמותו המתוכנן לעבר בולינגן, שם נמצא מצבור אספקה אמריקאי גדול. הגרמנים תפסו שם כמות גדולה של דלק, ותדלקו מחדש את הטנקים וכלי הרכב שלהם. אילו היה פייפר ממשיך בהתקדמותו צפונה לכיוון רכס אלסנבורן, הוא לא היה מתקשה לאגף משמאל את עמדותיהן של הדיוויזיות האמריקאיות ה-2 וה-99, ולכתר אותן (אפשרות שהפיקוד האמריקאי חשש ממנה מאוד). אולם הוא לא היה מודע לקשיים בהם נתקלה התקפת דיוויזיית הפאנצר ס"ס ה-12 (שכוחו נכנס לנתיב ההתקדמות המתוכנן שלה) באגפו הימני, ופעל בהתאם לתוכנית הגרמנית המקורית, שדרשה ממנו לנוע במלוא המהירות לעבר העיר אואי על נהר מז דרך טרואה-פון (Trois ponts) וורבומון, מבלי להתחשב באיומים על אגפיו. צוות הקרב פנה לכיוון דרום-מערב והמשיך בהתקדמותו בציר המוביל ללינייוויל. סמוך לצומת בונייה נתקל כוח החלוץ הגרמני
בשעות הצהריים הגיע כוחו של פייפר ללינייוויל, ולאחר הפסקה קצרה המשיך בהתקדמותו מערבה לעבר סטאוולו, בניסיון לתפוס את הגשר החיוני על נהר אמבלב (Amblève). הוא התקדם במקביל לגדה הדרומית של הנהר, ולקראת רדת החשיכה הגיע כוח החלוץ שלו לפאתי סטוואלו, אך לא ניסה לחצות את הגשר, שחיבר בין שני חלקי העיירה, וחנה למשך הלילה בגדה הדרומית של הנהר. במהלך ה-17 בדצמבר התקדם צוות קרב פייפר לעומק כ-50 ק"מ מקו ההתחלה שלו, ההתקדמות העמוקה ביותר שהושגה על ידי הכוחות הגרמניים בארדנים במהלך אותו יום, והגיע למרחק של כ-70 ק"מ מיעדו הראשוני על נהר מז.
שורה 27:
מפקד דיוויזיית הפאנצר ס"ס הראשונה, הורה לצוות קרב נוסף בפיקודו של גוסטב קניטל (Gustav Knittel) לנוע צפונה כדי לתמוך במאמץ של פייפר. קניטל חצה את הגשר בסטאוולו והמשיך לכיוון לה גלייז, אך בשעות הלילה השתלטו האמריקאים על העיר, ובכך ניתקו למעשה את שני צוותי הקרב הגרמניים מעורפם. פייפר המשיך לחתור לחזור לנתיב התנועה המתוכנן שלו, ולכן ניסה להגיע לגשר נוסף על נהר אמבלב, שנמצא ממערב לסטומון (Stoumont). ב-19 בדצמבר בבוקר כבש כוחו את סטומון, אך כוח שריון אמריקני בלם את כוח החלוץ שלו סמוך לתחנת הרכבת של סטומון, לאחר שהשמיד מספר טנקים, ואילץ אותו לסגת לאחור. מחסור מחריף בדלק מנע ממנו לחדש את ההתקפה ולהמשיך להתקדם. בשעות הערב הגיע לאזור רגימנט מהדיוויזיה המוטסת ה-82 בפיקודו של גנרל [[ג'יימס גאווין]] וסייע ליחידות מהדיוויזיה ה-30 לחסום את נתיבי ההתקדמות של פייפר.
במהלך שלושת הימים הבאים ניסו יחידות מדיוויזיית הפאנצר ס"ס הראשונה נואשות לחבור לפייפר ולהעביר לו אספקה, אך ניסיונות אלו עלו בתוהו. כוחו של פייפר הותקף משלושה עברים על ידי יחידות מדיוויזיית החי"ר ה-30, הדיוויזיה המוטסת ה-82, וצוות קרב ב' של הדיוויזיה המשוריינת ה-3. לבסוף, בליל 23/24 בדצמבר, לאחר שהתחמושת והדלק של הטנקים שלו אזלו, נסוג פייפר עם שמונה מאות מאנשיו ברגל בחסות החשיכה בחזרה לקווים הגרמנים, כשהוא מותיר מאחור כוח מאסף קטן ואת הפצועים שלא יכלו לנוע. לאחר מסע שארך 36 שעות דרך היערות,
לפי מקורות גרמניים, אבדות צוות קרב פייפר מה-16 עד 27 בדצמבר הסתכמו ב-45 טנקים (כולל 13 טיגרים) וכ-900 לוחמים (לא כולל חיילים לא קרביים בדרגי האספקה שלו).
==הערות שוליים==
| |||