מעמד הקרקעות ביהודה ושומרון – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ ←תקופת השלטון הישראלי: תיקון קישור |
|||
שורה 25:
[[יהודה ושומרון ומזרח ירושלים תחת שלטון ירדן|ירדן השתלטה על שטחי יהודה ושומרון]] במהלך [[מלחמת העצמאות]], ו[[סיפוח|סיפחה]] אותם אל שטחה הריבוני ב־[[1950]]. בעקבות כך החל המנהל הירדני בניסיון להסדרת רישום הקרקעות ביהודה ושומרון, ועל האזור חלו חוקי הקרקעות ותכנון הבניה הירדניים. אחד מסעיפי החוק הירדני אסר על מכירת קרקע ליהודים, ואף גזר [[עונש מוות]] על המוכר קרקע ליהודי. במהלך השלטון הירדני הוחל בהסדרת הבעלות על הקרקעות, כאשר תהליך ההסדרה התמקד בנפות [[שכם]], [[רמאללה]] ו[[יריחו]], בעוד אזור [[יהודה (חבל ארץ)|יהודה]] כמעט ולא עבר כל הסדרה. בסך הכל עמד אחוז הקרקעות המוסדרות מכלל הקרקעות ביהודה ושומרון על כ־30%. באזורים שעברו הסדרה בוררה הבעלות על הקרקעות וזכויות הבעלים והמדינה, בעוד בקרקעות שלא עברו הסדרה נותר המעמד מעורפל, כאשר זכות הבעלות מוקנית למי שיוכיח כי עיבד את הקרקע במשך כ־10 שנים. כ־30-40 אלף דונם קרקעות שהיו רשומות על שם בעלים יהודי נוהלו על ידי הממונה הירדני על נכסי אויב.
ב־1953 נקבע כי כל הקרקעות מסוג 'מירי' שב[[תחום
==תקופת השלטון הישראלי==
אזור יהודה ושומרון עבר לחזקת [[מדינת ישראל]] לאחר כיבושו ב[[מלחמת ששת הימים]]. ממשלת ישראל העדיפה להשאיר את מעמד האזור כשטח הנתון ב[[ממשל צבאי|כיבוש צבאי]], ולא לספחו ולהחיל עליו את [[המשפט בישראל|החוק הישראלי]] (למעט אזור [[מזרח ירושלים]] שסופח). עם ראשית השליטה הישראלית פורסם צו צבאי לפיו חוקי הקרקעות ותכנון הבניה שחלו באזור קודם מלחמת ששת הימים ימשיכו לחול באזור, כל זמן שלא שונו על ידי [[צו צבאי|צווים צבאיים]] שהוצאו על ידי המנהל האזרחי (בהתאם לנאמר ב[[אמנת האג]] הדנה במערכת החוק בשטחים הנתונים לכיבוש צבאי). על כן חלים ביהודה ושומרון חוקי הקרקעות העות'מאנים, החוקים הבריטים והחוקים הירדנים (כאשר החוקים החדשים מבטלים את הישנים במקרה של תיקונים לחוק), והצווים הצבאיים שהוצאו על ידי צה"ל במהלך השנים. חוקי התכנון והבניה הישראלים שחוקקו לאחר [[1948]] אינם בעלי מעמד רשמי באזור. דבר זה יוצר מערכת חוקתית אנרכרוניסיטית ביהודה ושומרון, שאינה מותאמת למציאות המודרנית. לצד צה"ל פועל [[המנהל האזרחי|מנהל אזרחי]], שהוא כיום האחראי על נושא הקרקעות ולשכות המקרקעין ביהודה ושומרון. הריבון הרשמי באזור הוא [[אלוף פיקוד המרכז]] כמפקד כוחות צה"ל
הכיבוש הישראלי של האזור גרם להפסקת פעולות ההסדרה הירדניות, שלא המשיכו בתקופת השלטון הישראלי בחלק הנוגע הסדרת קרקעות פרטיות, בנימוק שיהיה בכך פגיעה בזכותם של [[נפקדים]] (כ־200,000 מתושבי יהודה ושומרון עברו לירדן במהלך מלחמת ששת הימים ולאחריה), בגלל שהשליטה באזור תוארה כשליטה זמנית, ובגלל העלויות הכספיות הגבוהות של ביצוע ההסדרה. החלטה זו הותירה כשני שליש מהקרקעות ביהודה ושומרון כקרקעות במעמד לא מוסדר, כאשר לצד ההחזקה בקרקע, עמדו לפלסטינים רישומי [[מס רכוש]] כלליים (ללא פירוט מקום החלקה) מתקופת השלטון הירדני, ולמעטים גם קושאנים מהתקופה העות'מאנית. כתחליף לרישום בטאבו שהוקפא, נוצר הליך של 'רישום ראשון', הליך הדומה לרישום מקרקעין אך נעשה במימון מלא של בעלי הקרקע, וחל רק על שטח מצומצם. עם זאת, הצו הצבאי שעצר את פעולות הסדרת הקרקעות, אפשר את המשך הסדרת אדמות המדינה.
| |||