סטיוארט סאטקליף – הבדלי גרסאות

סאטקליף כתב לחבריו שהוא מאוהב בקירשהר. בסט סיפר כי תחילתה של מערכת היחסים שלהם היתה, "כמו אחד מאותם סיפורי אגדות". אסטריד וסטיוארט התארסו ב-[[30 בנובמבר]] 1960, והחליפו טבעות, כנהוג בגרמניה. סטיוארט אמר לאסטריד שהוא רוצה להיות מורה לאמנות בלונדון או בגרמניה. לאחר שעבר להתגורר בבית משפחת קירשהר החל סטיוארט ללבושלהתלבש בסגנון הייחודי שלה ולעתים אף שאל את בגדיה. הוא לבש מכנסי עור, מעילים עם צווארון וצעיפים ארוכים.

בעודו בגרמניה, החל סאטקליף לסבול כאבי ראש עזים ומרגישות יתר לאור. אסטריד סיפרה כי חלק מהתקפי כאבי הראש אף עיוורו אותו באופן זמני. בשנת 1962, התמוטט סטיוארט באמצע הכיתה במכללה לאמנות בהמבורג. אמה של אסטריד הזעיקה אותו למספר רופאים שביצעו בדיקות שונות כדי לגלות את פשר כאבי הראש אך לא הצליחו לגלות מהו בדיוק הגורם להם. הם הציעו לו לחזור ל[[אנגליה]] ולהבדק בבית חולים עם יכולות גבוהות יותר. סטיוארט עשה כן אך תשובת הרופאים האנגליים הייתה כי הכל בסדר איתו והוא שב להמבורג. מצבו של סטיוארט הלך והחמיר, ולאחר ששוב התמוטט ב-[[10 באפריל]] 1962, הוא נלקח לבית החולים על ידי אסטריד, וסטיוארטסטיוארט מת לפני שהאמבולנס הגיע ליעדו. סיבת המוות התגלתה כ[[מפרצת]], מה שגרם ל[[דימום תוך-גולגולתי]].

למחרת, ב-[[11 באפריל]] 1962, פגשה אסטריד את חברי הביטלס בנמל התעופה של המבורג וסיפרה להם כי סטיוארט מת זמן קצר קודם לכן. ג'ון לנון נשבר לשמע החדשות על מות חברו שאותו כל כך אהב. אמו של סאטקליף טסה להמבורג למחרת עם מנהל הלהקה [[בריאן אפשטיין]] כדי לקחת את גופת בנו בחזרה ל[[ליברפול]]. אביו של סאטקליף לא שמע על מותו של בנו במשך שלושה שבועות, כיוון שהוא היה על אוניה בדרך ל[[דרום אמריקה]]. את החדשות הוא שמע עם הגעוהגיעו ל[[בואנוס איירס]] מפי כומר שהתבקש לעשות כן על ידי המשפחה. לאחר מותו של סאטקליף, קירשהר כתבה לאמו מכתב ובו התנצלה על היעדרותה מההלוויה שלו ב[[ליברפול]] מפאת מחלה. היא סיפרה במכתב עד ככמה היא ולנון מתגעגעים אליו: "הו אמא, הוא (לנון) במצב רוח נורא עכשיו, הוא פשוט לא יכול להאמין כי יקירו, סטיוארט, לא יחזור לעולם. הוא רק בוכה .... ג'ון נפלא אלי, הוא אומר שהוא הכיר ואוהב את סטיוארט כל כך עד שהוא יכול להבין אותי".

הגורם לדימום תוך-גולגולתי שגרםשהביא למותו של סיוארט אינו ידוע, אם כי ישנה סברה שהדבר התפתח מפגיעה בראשו שהתרחשה לפני כן. מכיוון שהוא קיבל בעיטה בראשו, או שראשו נחבט אל קיר במהלך קטטה שהתחרשה מחוץ ללנת'ום הול, ב-[[14 במאי]] 1960, לאחר הופעה של הביטלס. על פי מנהל הלהקה לשעבר, אלן וויליאמס, לנון ובסט חשו לעזרתו של סאטקליף, שהותקף על ידי מתפרעים, וגררו אותו למקום מבטחים. סאטקליף סירב לקבל טיפול רפואי בזמן, ולא הגיע לבדיקת [[צילום רנטגן|רנטגן]] בבית החולים הכללי ספטון ב[[ליברפול]].

אלבום אוסף של הביטלס, Anthology 1, המורכב בעיקר מהקלטות מהשנים הראשונות של הלהקה שלא פורסמה קודם לכן, ראה אור בשנת [[1995]]. דמותו של סאטקליף מוצג על העטיפה הקדמית, בפינה הימנית העליונה. האלבום כולל שלושה שירים שהוקלטו בשנת 1960 ובהם השתתף סאטקליף כנגן הבס של הלהקה: "הללויה, אני אוהב אותה כל כך", "את תהיי שלי", ו "קאיין".

בקולנוע, דמותו של סאטקליף גולמה על ידי דוד ניקולס וילקינסון בסרט "הלידה של הביטלס" (1979) ועל ידי לי ויליאמס ברט "בחייו: סיפורו של ג'ון לנון" ([[2000]]). הסרט "[[Backbeat]]" {{כ}}(1994) מספר את סיפורו של סאטקליף כחבר בלהקת הביטלס בתקופתה המוקדמת ואת הגורמים שהביאו אותו לעזוב את הלהקה. תאת דמותו מגלם השחקן האמריקני [[סטיבן דורף]].