|
ביחד החלו את דרכם המשותפת בסדנה של להקת המחול הקיבוצית בגעתון, רקדו באנסמבל הירושלמי למחול והחלו את לימודיהם באקדמיה למוזיקה ומחול ע"ש רובין בירושלים. בשנת 1988 זכו בתחרות פרס בניולה הבינלאומי לכוריאוגרפיה (Bagnolet International Choreography) בפריז. ובפרס כוריאוגרפיה בקלן גרמניה. עבודתם הראשונה "דירת שני חדרים" פרצה דרך בעולם המחול,
דרור ובן-גל גם הראו שזוג יוצרים עצמאיים, עם אמירה כנה של יוצרים מקומיים המשתמשת בכלים כוריאוגרפיים עכשוויים, יכולים לפרוץ לעולם הרחב ולקבל הכרה בינלאומית. מהירות הפריצה שלהם לעולם עוררה השתאות. שנה לאחר "גוונים במחול 1987" זכו במקום הראשון בתחרות הבין-לאומיתהבינלאומית לכוריאוגרפיה "בניולה" בפריז שהייתה סיפתח להזמנות רבות לסיורים בחו"ל בסדר גודל ויוקרה שהדור שקדם להם, לא הכיר. שפע הביקורות במיטב העיתונות העולמית הפכו אותם לשגרירים של היצירה הישראלית החדשה. מכאן שדירת שני חדרים והעבודות הבאות שעשו במהלך העשור הבא, היו נקודת מיפנה לסגנון יצירה חדש שנולד בארץ, מין שילוב של תאטרוןתיאטרון תנועה עם מחול עכשווי שיצר תמהיל מאד ישראלי בסממניו הקשורים לעצמם כזוג ישראלי מצוי ולמקום בו הם חיים. גם דרך התנהלותם בהמשך, במעבר מעבודת זוג לקבוצה, שימשה מודל השראה לזוגות נוספים שיעלו על הבמה בשנות ה-90. אמנם הביקורת של 1987 גמרה הלל על היצירה, אבל באותה שנה עדיין לא הופנמה ההשפעה הגדולה שעתידה להיות ליצירה זו להמשך התפתחותם של דרור ובן גל כאמנים מרכזיים בעשור הבא, ומודל להשראה וגם חיקוי לדור הבא של יוצרים עצמאיים. בהמשך יצרו עוד שתי תכניותתוכניות בהרכב של דואט: חמורים (1988), הריקוד השלישי (1990)
בשנת 1991 יצרו את Rikud עבור London Contemporary Dance Theatre
כשמיצו עצמם כזוג, הקימו קבוצת מחול עצמאית ובמהלך שנות ה-90 העלו את היצירות:
במערבולת התשוקה (1991), תאנים (1993), אינתא עומרי (1994), לשבת לקום אהובי (1996) חקירה (1996) The Dance of Nothing (1999). הביקורת בדרך כלל היללה ודרור ובן גל נתפשו כתקוות המחול הישראלי. במהלך השנים דרור ובן גל עברו לעסוק גם בהוראה וקיימו סדנאות תנועה והתבוננות, במקביל לניהול הלהקה ועבודתם ככוריאוגרפים,
אחרי אינתא עומרי יצרו את The Dance of Nothing (1999) למוסיקהלמוזיקה של יובל מיכנמאכר בהשתתפות מוזיקאים פלסטינאיםפלסטינים . היצירה שהועלתה בתוך אוהל גדול שהוקם במיוחד ברחבת מרכז סוזן דלל, והוצגה בהצלחה מסחררת בכל רחבי העולם ובכל פסטיבלי המחול החשובים באירופה,הייתה מעין ריטאול חיים של שבט החי במאהל במדבר בזמן שאופים עוגיות לאורחים. כשמסתיימת שעת הסיפור של האם הגדולה האהבה, המנוחה והריקוד, וכאשר העוגיות מוכנות, מגישים אותם הרקדנים לקהל. יצירה זו חתמה פרק בפעילותם לאחר שהבינו שהריקוד שלהם כדרך חיים לא יוכל להתקיים במציאות שסביבם בכרך תל אביב והם עברו להתגורר במצפה רמון, ייסדו את בית הספר של אדמה וכך אחרי למעלה מעשור של עשייה, כשהם בפיסגת ההכרה האמנותית שלהם בארץ וקנו להם שם בעולם, הם מחליטים לפתוח דף חדש בחייהם ועוברים לחיות וליצור במיצפה רמון (2000), בלב המדבר. הם ביקשו לחיות חיים שהמחול הינו חלק מהיומיום ולא אמנות מנותקת שמכתיבה קצב חיים מהיר ולא פעם מאד תחרותי. המדבר, מקום נטול גירויים חיצוניים ומלא בשקט ובמרחב אין סופי, שימש כתפאורה הראויה הנותנת השראה להתחדשות ואולי גם לחיבור שבין הריקוד לריפוי. שם הסבו מפעל קרמיקה נטוש באזור התעשייה של מצפה רמון, לסטודיו למחול ובו גם מרחב מגורים ואירוח. שמו של המקום הוא האנגר אדמה ובו פועלת להקתם, המקיימת סדנאות מחול וסופי שבוע של תנועה והתבוננות במדבר, שאינם מיועדים לרקדנים דווקא.כמו כן לצד הלהקה הקימו בית ספר לתנועה מחול וריפוי.
במרכז המחול במצפה רמון יצרו את העבודות הבאות:
האדמה ( 2000 ) אל תשאל שאלות ולא אספר שקרים ( 2001 ) פולחן האביב" ( 2002)
|
