תקופת קמקורה – הבדלי גרסאות

תקופת קאמאקורה, מסמלת את המעבר לתקופת ימי הביניים ביפן, תקופה בת כ-700 שנים, אשר במהלכה היו הקיסר, החצר הקיסרית והממשלה הקיסרית סמלים יצוגיים בלבד, אשר שימשו בעיקר למטרות טקסים [[דת|דתיים]]יים ופולחניים. ענייני החיים האזרחיים, ה[[צבא]] וה[[משפטים|משפט]], נשלטו על ידי מעמד ה"בושי" (המעמד הלוחם), אשר העומד בראשו היה שליטה בפועל של המדינה כולה. לרוב מתארים את התקופה כ"פיאודלית", מונח התואם את התנהלות המדינה באותו הזמן, כפי שהוא תואם את ההתנהלות המדינית ב[[אירופה]] של אותה התקופה. בשני המקומות התנהלה [[כלכלה]] המבוססת על [[חקלאות|עבודת אדמה]], היו שאריות של המשטר הריכוזי שחדל להתקיים והתרכזות בפיתוח [[טכנולוגיה|טכנולוגיות]] צבאיות מתקדמות. האדונים הפיאודלים זכו לתמיכתם של ואסלים שקיבלו בתמורה שטחי אדמה משלהם. מלבד האדמות שהיו בשליטתם, הוואסלים הקימו גם צבאות קטנים משלהם וניהלו קרבות בשם אדוניהם הפיאודלים.

בתקופת קאמאקורה, שהייתה תקופה של פירוד ואלימות, גדלו השאיפה והחיפוש אחר גאולה. תקופת קאמאקורה, שהייתה תקופה מסוג זה, הביאה לחיפוש הגאולה ב[[דת]] ה[[בודהיזם|בודהיסטית]] ובעקבות כך לפריחתה ושגשוגה של דת זו ב[[יפן]]. שני זרמים חדשים בבודהיזם היפני, '''ג'יוֹדוֹ''' ("אדמה טהורה) ו'''[[זן בודהיזם|זן]]''' ("[[מדיטציה]]"), פותחו ושלטו בתקופה זו. זרמי הבודהיזם הישנים מ[[תקופת הייאן]] הפכו לנדירים, ורק ה[[אינטלקטואל|אינטלקטואלים]]ים דבקו בהם.

שתי הפלישות ה[[מונגוליה|מונגוליות]] ליפן בתקופת קאמאקורה היו אירועים רבי חשיבות בהיסטוריה היפנית. באמצע [[המאה ה-9]] הופסקו קשריה של יפן עם [[סין]] כמעט לחלוטין בעקבות החלשותה של [[שושלת טאנג]] הסינית. למעט קשרי מסחר בודדים, שגם הם טורפדו לרוב על ידי [[שודד ים|שודדי ים]] יפניים, לא התקיים כל קשר בין המדינות. בעוד השוגונות ביפן התכנסה בתוך עצמה והתעלמה מפניותיהם של נציגים מסין ומ[[קוריאה]], החלו להגיע בשנת [[1268]] חדשות על עליית כוח חדש לשלטון בסין - המונגולים. מנהיג המונגולים [[קובלאי חאן]] דרש מהיפנים לשלוח נציגות רשמית שתכיר בשושלתו החדשה, [[שושלת יואן]], כמעצמה החדשה באזור. קובלאי חאן איים בפעולות תגמול במקרה שיפן תסרב להזמנה. יפן, שלא הורגלה בהזמנות שכאלה, דחתה את הדרישה, שילחה בידיים ריקות את הנציגים הקוריאנים שהציגו אותה והחלה מתכוננת למגננה בפני פעולת התגמול המונגולית. לאחר הפצרות נוספות שעלו בתוהו, התרחשה ב-[[1274]] הפלישה הראשונה ליפן. יותר מ-600 כלי שיט שעל סיפונם כ-23,000 לוחמים מונגולים, סינים וקוריאנים, חמושים ב[[קטפולטה|קטפולטות]], [[טיל|טילים]]ים פרימיטיביים ו[[קשת (כלי נשק)|קשתות חיצים]], חצו את [[הים הסיני]] והחלו בפלישתם לחופי יפן. הסמוראים היפנים, שהורגלו בקרב פנים אל פנים מול יריב בודד, לא עמדו מול הגייסות שהתאחדו מולם. כוחות ההגנה היפנים נלחמו בהאקאטה שבצפון קיושו מול הצבא העדיף בגודלו שהגיע מהיבשת, אך לאחר יום לחימה אחד בלבד הגיע לאזור [[טייפון]], שהשמיד את [[ציחיל ים|צייםצי]]ים של התוקפים, והכריח את הפליטים לסגת חזרה אל היבשת. קובלאי חאן הבין שהטבע, ולא כוחה הצבאי של יפן, היה זה שהכשיל את המתקפה, ובשנת [[1281]] שיגר מתקפה נוספת. הכוחות התנצחו במשך שבעה שבועות, כאשר טייפון נוסף הכה באזור הקרבות והשמיד בשנית את צי הפלישה.

למרות שכוהני ה[[שינטו]] ניכסו את תבוסת הפולשים ל[[קאמיקאזה]] ("הרוח האלוהית") שהייתה סימן להשגחה האלוהית על העם היפני, השאירה הפלישה רושם כבד על מנהיגי השוגונות. הפחדים הישנים מהמעצמות השוכנות ביבשת התעוררו לחיים, והיחס כלפי קוריאה, שנחשבה כבר אז כ"פגיון המכוון אל לב האומה היפנית", היה יחס של איבה עמוקה. אולם, הניצחון היפני העניק למעמד הבושי תחושת עליונות מלחמתית, תחושה שליוותה את לוחמיה של יפן עד לשנת [[1945]]. בנוסף לכך, שיכנע הניצחון את אחרוני הספקנים שהשוגונות הנה שליטה טובה יותר מהממשלה האזרחית בראשות החצר הקיסרית.