|
|מוסד=הממשל היפני
}}
'''[[יפנית]]''' ('''日本語'''; ביפן קרויה השפה: "נִיהוֹנְגּוֹ", "Nihongo") היא ה[[שפה]] המדוברת בפי 130 מיליון איש ב[[יפן]], ובקהילות מהגרים יפניות. יפנית שייכת למשפחת השפות הג'פוניות. קשרים עם שפות אחרות הוצעו במהלך השנים על ידי [[בלשן|בלשנים]], אולם אף אחד מהם לא התקבל גלובאלית. על פי התפיסה הפילוסופית היפנית הידועה בשם [[ניהונג'ינרון]] בשל בידודם של האיים, לשפה ה[[יפנית]] יש מבנה [[דקדוק]]י ו[[תחביר]]י ייחודי, הגורם ליפנים לחשוב לפי תבניות מחשבה מסוימות, השונות מכל מקבילותיהן בעולם.
היפנית [[שפה צירופית]], הניכרת במערכת של [[הונוריפיות]] (honorifics) המשקפת את הטבע ההיררכי של החברה היפנית. כל זאת בעזרת תבניות פעלים ו[[אוצר מילים]] מסוים המציין את ה[[סטטוס חברתי|סטטוס החברתי]] היחסי של הדובר, המאזין, והאדם המוזכר בשיחה.
==דקדוק==
{{הפניה לערך מורחב|דקדוק יפני}}
יפנית היא שפה מוטה. סדר המשפט ביפנית הוא SOV (נושא-מושא-נשוא) - ה[[נשוא]] חייב לבוא בסוף המשפט. לשם השוואה, עברית היא שפת SVO (נושא-נשוא-מושא) במקרה הכללי, ואילו הסדר גמיש למדי וניתן לשינוי. סדר ה[[לוואי]]ם בשפה היפנית הוא מן הטפל לעיקר (לוואי קודם למילה אותה הוא מתאר).
ביפנית לא צריך לציין את הנושא או המושא של המשפט אם זה מובן ההקשר. כתוצאה מהדקדוק המתירני הזה יש נטייה לשאוף לצמצום: דוברי יפנית נוטים להשמיט את כינויי הגוף אם אלו ניתנים להסקה מן המשפט הקודם, ולכן הם מובנים. בטקסט לדוגמה ''הנה גא נאגאי'' אומר: "האפים (שלהם) ארוכים" כאשר ''נאגאי'' לבדו אומר: "(הם) ארוכים". פועל יחיד יכול להיות משפט שלם: ''יאטה!'' (やった!) "[אני/ אנחנו/ הם/ וכולי] עשינו [את זה]!". בנוסף, מאחר ושמות תואר ביפנית יכולים ליצור את ההצהרה במשפט, שם תואר יחיד יכול להיות משפט שלם: ''אוריאמאשי!'' (!羨ましい) "[אני] מקנא [בזה]!".
==ראו גם==
| 