אמנת זכויות הילד – הבדלי גרסאות

מרבית חברי [[האו"ם|האומות המאוחדות]] אישרו אמנה זו, בין אם בצורה מלאה ובין אם בצורה חלקית. [[עצרת האו"ם]] הסכימה לאמץ את האמנה ולצרפה ל[[חוק|חוקים]]ים הבינלאומיים ב-[[20 בנובמבר]] [[1989]]. בספטמבר [[1990]], האמנה נכנסה לתוקף, לאחר שאושררה על ידי מספר המדינות המינימליות הנדרשות. ב[[ישראל]] אושרה האמנה ב-[[4 באוגוסט]] [[1991]] ונכנסה לתוקף ב-[[2 בספטמבר]] 1991.

* הגנה מפני פעולות מזיקות כגון [[עינוי|עינויים]]ים, ניצול מיני, ניצול בעבודה, [[התעללות]] והזנחה, ו[[סחר בבני אדם|סחר בילדים]].

האמנה קובעת כי טובת הילד הינוהוא שיקול ראשון במעלה והוא מחייב את המדינה כל אימת שהיא מקבלת החלטה שיש בה כדי להשפיע על ככל הילדים או על ילד מסוים. גישה זו שונה מחוק המדינה המצוי במדינות רבות בה התייחסו בעבר אל ילדם ונשים כאל רכוש או נכס. כמו כן, היא מנסה לקדם סדר יום חדש מזה הקיים, בו לילדים אין קול בשיח הציבורי והם אינם יכולים להשפיע על קבלת החלטות הנוגעות אליהם, במישרין או בעקיפין. יישום מלא של האמנה מחייבת בדיקה כללית של חוקי משמורת ואפוטרופסות של ילדים, או, לכל הפחות, גישה חדשנית במסגרת החוקים הקיימים. משרד המשפטים הקים בשנת 1997 ועדה בין תחומית שבחנה את יישום האמנה בהסדרים שונים במשפט הישראלי. הוועדה הגישה את מסקנותיה בשנת 2003 והתייחסה לתחומים הבאים: הילד במשפחה, הילד במערכת הפלילית, ילדים בהשמה חוץ ביתית, ילדים במערכת החינוך וייצוג נפרד של ילדים בהליכי אזרחיים.