ירושה – הבדלי גרסאות

מיסודות דיני הצוואה במשפט העברי, שאם היא מנוגדת אל סדר-הירושה-על-פי-דין - היא אינה תקפה - לפחות כל עוד שהיא מנוסחת בלשון של הורשת "ירושה" (ולא בלשון של הענקת "מתנה" - שעליה חלים דיני מתנה ולא דיני ירושה); אלא אם כן: הן הצוואה ניתנה על ידי אדם גוסס, הן היא אינה מקפחת את המגיע לבנו הבכור על-פי-דין (כשהמוריש איש), והן אף מוטב שלה אינו ממוקם - לפי הסדר-שעל-פי-דין - נמוך יותר מקרובי-המוריש שהיו אמורים ליורשו לולי ניתנה; או-אז היא תקפה גם אם היא מנוסחת בלשון "ירושה", אלא ש"אין דעת חכמים נוחה" מצוואה שכזו - כשהיא מקפחת חלק מקרובי המוריש שמסודרים-על-פי-דין בדרגתו של מוטב הצוואה.

 

 

לפי תקנת חז"ל, גֵּר יורש את אביו הגוי (למרות היעדר היוחסין). באשר לירושה המועברת לבעלה של המורישה, חז"ל - ובעקבותיהם הפוסקים - נחלקו האם מקורה מהתורה או רק מדרבנן, אך גם אלו הסבורים שמקורה מדרבנן - מסכימים שהבעל קודם לכולם בירושה זו. לגבי זכויות בת-הזוג - מוסכם, שהיא אינה יורשת את בעלה - אפילו לא מדרבנן, בעוד אשר נכסי ה[[כתובה]] הנזקפים לזכות האשה במות בעלה כפופים - לא לדיני "ירושה" אלא - לדיני "חוב" של הבעל כלפי אשתו. בדומה למעמד הכתובה, תיקנו עוד חז"ל (למרות הפסוק המפורש בויקרא כ"ה מ"ו), שכאשר יהודי מת ונכסיו מועטים אז - בנותיו מקבלות מבניו את כל הירושה - ובניו נותרים "לחזר על הפתחים", בעוד שכאשר נכסיו מרובים אז - בנותיו מקבלות מבניו את החלק המספיק לפירנוסן (וגם כעשירית מהירושה לצורך נדוניותיהן אם טרם נישאו) - ולבניו נותרת שאר-הירושה (כל תקנות חז"ל אלו שלטובת הבנות, מוגדרות-הילכתית - לא כ"ירושה" אלא - כ"חוב" של הבנים כלפי אחיותיהם).