גט על תנאי – הבדלי גרסאות

===מקור הנוהג:===

מקובל לשייך את הנוהג לתקופת דוד המלך. אחת הפרשנויות ב[[תלמוד]] ל[[מעשה דוד ובת שבע]] אומרת שדוד לא חטא בלקיחת אשת איש כיוון שחיילי [[דוד המלך]] נהגו לתת גט לנשותיהם טרם צאתם לקרב: "דאמר רבי [[שמואל בר נחמני]] אמר [[רבי יונתן]]: כל היוצא למלחמת בית דוד כותב גט כריתות לאשתו" (בבלי, [[מסכת שבת]], דף נ"ו, עמוד א). 

 

ב[[מלחמת העולם השנייה]] הנהיגה הרבנות בארץ ישראל שחיילים יהודים הנשלחים לחזית, חותמים על גט על תנאי. הרב הצבאי הראשי לצבא הבריטי במזרח התיכון, פרופ' לוי יצחק רבינוביץ, קיבל בשביעי של פסח תש"ג מברק מהרב הראשי לארץ ישראל, הרב [[יצחק אייזיק הלוי הרצוג]], בו הוא מודיע לו כי [[פלוגת ההובלה 462]] עזבה את ארץ ישראל בטרם ניתן לחייליה האפשרות לחתום על גט על תנאי. הרב הצבאי קבל הודעה "סודית בהחלט" שדווקא יחידה זו עומדת להפליג לאי מלטה. כאשר הדרך למלטה מסוכנת שכן הגרמנים זרעו פצצות בים התיכון, בין החוף הצפון-אפריקאי לבין האי, וכמעט שלא היה יום שלא הודיעו על טביעת אוניה במסלול זה. באסרו חג של חג הפסח, נאספו הפרטים האישיים של החיילים. הרב כינס חיילים דתיים (כדי שיוכלו להיות נאמנים - במקרה של מימוש הגט) והחיילים הנשואים חתמו על הגט על תנאי בשעות הבוקר. ימים אחדים לאחר מכן טובעה האוניה שבה הפליגה פלוגת ההובלה 462, ו-140 מחייליה ניספו.

 

ב[[ישראל]] הועלתה הצעה לפיה כל חייל קרבי נשוי יפקיד בידי הרבנות גט על תנאי, והרבנות תפעיל גט זה אך ורק אם החייל הפך לנעדר והותיר את אשתו עגונה. הצעה זו נדחתה, בין השאר עקב החשש מהשפעתה השלילית על מורל החיילים.