אשם תורם כהגנה יחסית – הבדלי גרסאות

בישראל, יושמה שיטת האשם התורם היחסי באופן מלא, כאשר חלוקת עלויות הנזק בין הניזוק למזיק היא יחסית ותואמת את מידת אשמתם. הדעה הרווחת כיום, היא כי דוקטרינת האשם התורם היחסי, מעבר להיותה מוסרית יותר, היא היעילה ביותר כלכלית כיוון שהיא מתמרצת את שני הצדדים, הניזוק והמזיק, לנקוט באמצעי זהירות.{{הערה|1=Ben-Shahar, Omri and Bar-Gil, Oren, [http://ssrn.com/abstract=314902 "The uneasy case For Comparative Negligence"] (2002). Michigan Law and Economics Research Paper No. 02-003. (להלן: Ben-Shahar & Bar Gil).}}

 

 

# השיטה השלמה/טהורה.{{הערה|1=להלן השיטה השלמה.}} לפי שיטה זו, אין הנתבע יכול להיות זכאי לפטור מלא מתשלום פיצויים, עקב רשלנות תורמת של התובע. המשמעות היא כי שיעור הפיצויים בהם יישא הנתבע יוכל להיות מופחת עקב רשלנות תורמת של התובע. יחד עם זאת, הנתבע תמיד יידרש לשלם סכום פיצויים כלשהו. לעולם לא יוכל הנתבע להיות פטור מתשלום כלל הסכום בעקבות רשלנות תורמת של התובע. כתריסר מדינות בארצות הברית, כמו גם חוקים פדרליים, אימצו שיטה זו.

# השיטה החלקית/ משתנה.{{הערה|1=להלן השיטה החלקית.}} שיטה זו משתמשת ברף אשמה מסוים, במסגרתו יהיה זכאי הנתבע לפטור מלא מתשלום פיצויים לתובע. שיטה זו מיושמת בשתי דרכים. הראשונה, "גדול מ-", קובעת כי אם אשמתו של התובע עולה על אשמת הנתבע הוא לא יהיה זכאי כלל לפיצוי. שיטה זו אומצה על ידי 20 מדינות לערך. השיטה השנייה, "שווה ל-", קובעת כי במידה ורמת האשמה של התובע גדולה או אף זהה לרמת האשמה של הנתבע, אזי לא יהיה התובע זכאי כלל לפיצוי. כ-12 מדינות לערך, אימצו שיטה זו בארצות הברית.

 

מבחינה כלכלית, לשתי השיטות, הישראלית והאמריקאית, חסרונות. חסרונות השיטה האמריקאית הם כדלקמן: מחד, השיטה השלמה מפחיתה את התמריצים של התובע לנקוט אמצעי זהירות, כיוון שברירת המחדל היא כי התובע יזכה לפיצויים כלשהם. ייתכן ששיטה זו תוביל ל[[הרתעת חסר]] מצד התובע. במצב זה, התובע ישקיע פחות באמצעי מניעת הנזק כיוון שיובטח לו פיצויי מינימלי כלשהו. מאידך, תמריץ הנתבע להשקעה באמצעים למניעת הנזק יפחת היות שתמיד ישלם סכום פיצויים מינימלי. ייתכן גם שבמקרים מסוימים יוותר הנתבע על פעילות מסוימת לחלוטין.{{הערה|1=Cooter & Ulen, ראו ה"ש 2 לעיל, עמ' 306 – 307.}}